דו"ח מחופשה רומנטית עם עצמי

כשבעלי נסע לאוקראינה לשבעה שבועות כדי לצלם שם סרט, הוא זכה לגניחות התפעלות מכל עבר. "סרט!" , "איזה יופי", "על מה הסרט?". מפעם לפעם מישהו היה נזכר יש גם אישה בתמונה ותינוקת קטנה, ואז הוא ב א מ ת היה זוכה לסימפטיה, "מסכן, איך תחזיק מעמד לא לראות אותה כל כך הרבה זמן" (המילה "אותה" מציינת כמובן את התינוקת, לא את האם).

כשאני נסעתי ליומיים לבית הקיט של המשפחה למרגלות הכרמל (איך אפשר עוד לתאר את זה – וויקנד האוס? מרחבים אלגנטיים, נוף אינסופי, מטבח משוכלל, אח בסלון, בתוך מושב), נתקלתי בשתיקה המומה. אבא נוסע לעבודה – כן, כמובן, זה קונספט מוכר שנמצא איתנו עוד משירי הילדים. אבל אמא נוסעת לחופש?! איזה רעיון רדיקלי.

אחרי ההלם הראשוני יכולתי לשמוע שהשתיקה הרועמת הופכת לשתיקת התפעלות. ורק אחריה נלחשה השאלה, "ומה עשית?". נלחשה כדרך שנער מתבגר פותח בשקט מגזין ארוטי. נלחשה כרחש של חלום בהקיץ. נלחשה משום שאין צורך לשאול מה שהתשובה לו ידועה מראש.

וזה מה שעשיתי – היה זה הערב הראשון של החורף, הגשם דפק בחלון – בפראפרזה על מה שוודי אלן אמר על אוננות – הייתה זו תפאורה מושלמת לחופשה רומנטית עם בן אדם שאני מאד מחבבת – אני. ובהתאם, מזגתי לעצמי קורבוזייה לכוס קריסטל שמנמנה ונמוכה, נשכבתי על הספה הלבנה, התכסיתי בשמיכה, וראיתי את התוכנית של "מרתה סטיוארט" על מסך הפלזמה הגדול. מרתה הכינה עוגה מצופה בקרם עם עיטורים. ככל שלגמתי יותר מהמשקה, כך נראו לי העיטורים מרהיבים יותר ומרתה מושלמת יותר. אם כי יש כאן פרדוקס מסוים, מאחר שמרתה בהגדרתה היא מושלמת, ולכן איך ייתכן שתהייה מושלמת יותר מעצמה. אבל זו עובדה, ומי שצופה בה באדיקות יודע זאת.

אין צורך לציין שלא הרגשתי צורך לראות משהו "רציני" יותר, ובוודאי שלא התגעגעתי לשמוע את הקריין הבריטי של הטלטביז, שזה מכבר הפך לחלק מבני הבית, המרעים בקולו, "OVER THE HILLS AND FAR AWAY TELETUBBIES COME TO PLAY." או כמו שמרתה הייתה אומרת – "לא לראות טלטביז – IT"S A GOOD THING".

אחר כך הלכתי לעשות אמבטיה, שלתוכה רוקנתי כל תכשיר מבטיח הבטחות-שווא שיכולתי למצוא. נכנסתי למים הרותחים, שלא צפו בתוכם ברווזי גומי, לקחתי אתי ספר קל "החיים הסודיים של הדבורים", שנראה היה לי מושלם לחופשה הרומנטית שלי עם עצמי. קראתי חמישה עמודים, ועד היום אני חושבת שהספר מקופל באותו עמוד. זה לא אומר דבר על הספר, זה בעיקר מעיד עלי.

כשיצאתי מהבילה וסמוקה מהאמבטיה חזרתי לסלון, לתוך צלחת עמוקה מזגתי לי מרק קישואים שהוכנה מראש (כן, למדתי ממרתה טריק או שניים). זה היה מרק שמן ונהדר, עם פרמז'ן, בזיליקום, קצת שמנת (טוב, אולי לא ממש קצת) קישואים טריים ובצל. ולמרות שהכנתי כמות לארבעה אנשים, כל מה שאני יודעת זה שבבוקר הסיר היה ריק.

אכלתי מול הטלוויזיה, בלי לדאוג שמישהו יכווה, משהו יישבר או מישהו יזעיק אותי מהחדר השני. העברתי את הערב בלי לשים לב לשעה – שבע הייתה שבע, ולא חצי שעה לפני אמבטיה. ושמונה הייתה שמונה, ולא שעת ההשכבה. וגם לשעת השינה לא הייתה חשיבות, מאחר ששעת היקיצה לא הוגדרה מראש. למרות זאת, אני מצטערת לדווח, עדיין התעוררתי מוקדם. הרגלים רעים שנרכשו בשנה של אימהות כנראה לא נעלמים בן לילה.

אז האם אתן באמת צריכות לשמוע את שאר הפרטים? למה לגרום לכן סבל מיותר כשהרעיון ברור. מה שעשיתי בחופשה הזאת היה בעיקר מה שלא עשיתי. ואם כבר עשיתי אז רק לעצמי, מבלי לחשוב לשנייה על אף אחד אחר. לא חשבתי על התינוקת, והאם יש לה מספיק אוכל בבית. לא חשבתי על המטפלת, על השעה שהיא עוזבת, ועל כך שאני צריכה להיות בגופי בבית בשעה חמש בדיוק כדי להחליף אותה. לא חשבתי על בעלי ועל תוכניות הבילוי שלנו, לא חשבתי על החברות שאני צריכה להחזיר להן טלפון, ולא חשבתי על עבודה. חשבתי על דברים חשובים באמת: מה בא לי לאכול עכשיו (לפעמים סלט פירות, לפעמים סלט פסטה), מה בא לי לקרוא עכשיו (עוד עמוד וחצי בספר או אולי את מוסף "גלריה"), ומה בא לי לעשות עכשיו (ואריציות שונות על אותו נושא: לישון, לנמנם או לנוח).

וכשחזרתי הביתה, אחרי יומיים וחצי, מצאתי את התינוקת שבעה, נקייה ומאושרת, ומתוקה משזכרתי, את אבא שלה במצב דומה, וגם למטפלת לא קרה שום נזק מהעדרי. שבוע אחר כך כבר עשיתי את זה שוב. ולהדי השתיקה שאני עדיין נתקלת בהם אני יכולה רק להגיד – אין נביא בעירו, והיית אור לגויים, וכיוב' משפטים שרק כעת אני מבינה שניתן לייחס אותם גם לאימהות מתקדמת.    

 

(התפרסם במגזין טרוולר של הנשיונל ג'יאוגרפיק, דצמבר 2006)