אפשר לשדרג לך את החיים בשקל תשעים?

אחרי הפסקה קלה עקב העומס הלא יתואר, אני חוזרת לארח את אמיר שפר הנהדר, המגיב ברשימות מקוריות משלו על מושגים מתוך "ללא מלים", והפעם "שדרוג":

 

שדרוג מציינת עליה בסולם הסטטוס החברתי ללא כל מימד רגשי

המילה "שדרוג" היא אחותה של המילה "קידום", כאשר המבדיל ביניהן הוא בעיקר המקור: קידום היא מילה שמתייחסת לתחום התעסוקתי ואילו שדרוג מגיעה מעולם הנכסים החומריים. המשותף ביניהן, לעומת זאת, גדול ומשמעותי הרבה יותר: שתיהן מציינות עלייה במיקומו של האדם על גבי סולם חברתי כלשהו ושתיהן חפות מכל מימד רגשי.
כאשר אדם מתקדם בתוך ההירארכיה הארגונית, הוא לא רק עולה גבוה יותר (והגבוה תמיד נעלה על פני הנמוך), אלא הוא גם משפר את תנאי הסטטוס שלו: המשכורת שלו גדלה ואיתה מתרחבות ההטבות הנלוות, אם יש לו רכב צמוד הרי שהוא יוחלף לדגם מפואר יותר (משודרג) וייתכן שגם נזכה לראות אותו מסתובב עם טלפון סלולרי חדיש ומשוכלל יותר. באופן דומה, כאשר אדם רוכש דירה גדולה יותר או עובר לשכונה יוקרתית יותר, הוא משדרג את תנאי המגורים שלו.
הקידום והשדרוג זוכים להוקרה והערכה, מפני שהם מבטאים התקדמות כלפי מעלה. הביטוי סמלי סטטוס לחלוטין אינו מקרי כאן. בהתקיים סולם חברתי, שבו מושאי הקנאה הם העשירים (המצליחנים, כמו שנהוג לא פעם לכנות אותם) ואילו העניים זוכים ליחס שמותכים בו רחמים עם זלזול במי שלא ידע לבנות את עצמו (המפסידנים, כפי שרבים מכנים אותם בבוז), הרי שדרוג סמלי הסטטוס הוא הכלי שבו ניכר על אדם שהוא שיפר את הסטטוס, המיקום, שלו על גבי הסקאלה.
הבעייה הגדולה בצורת החשיבה הזו היא החד-מימדיות שבה, פשוטו כמשמעו. התרבות הקפיטליסטית מניחה את קיומו של מימד אחד בלבד: מימד הגובה. אם מישהו יאמר שפחות מעניין אותו להתקדם, ונראה לו הרבה יותר מעניין דווקא להרחיב את הידע (או את הרגש) ולהעמיק אותו סביר להניח שיסתכלו עליו כתמהוני שעדיין לא הבין שהשקפה שאולי מתאימה לחופי גואה או מנזרי טיבט, לחלוטין לא ישימה בישראל ובעולם המערבי.
אני חושב שאם ישאלו כל מיני בחורות (הבחירה בלשון נקבה הטרוסקסואלית היא מטעמי נוחות בלבד), אשר נמצאות בתחילתן של מערכות יחסים, למה הן מצפות מהקשר, התשובה לרוב תהיה בנוסח: אני מצפה שתוך X זמן נעבור לגור יחד וכעבור Y זמן נתחתן. אני מנחש שרק מעטות מהן יאמרו משהו כמו, אני מקווה שבעוד X זמן אני ארגיש מספיק כנה כדי לדבר איתו על דברים מאוד אישיים ו/או מספיק חופשיה כדי להתנהג לידו בצורה נטולת מסכות. על פניו, הסיבה לכך היא ברורה ומובנת: קל לנו יותר לשאוף אל אבני דרך ממשיות, שניתן לקבוע בודאות אם הגענו אליהן או לא, מאשר להסתבך עם הרגשות שלנו, שנוטים להיות כל כך מורכבים, רצופי סתירות ומתקשים לנסח עמדות חד משמעיות.
\u003c/div\>\n\u003cdiv\>\u003cfont face\u003d\"Arial\" size\u003d\"2\"\>שטופים מגל הפרסומות שכורכות יחד את האושר עם השימוש \nבמוצר ומסונוורים מכתבות בעיתונים על חיי הזוהר של העשירים, אנחנו מעדיפים \nלהגדיר את היעדים שלנו במונחים של קידום ושדרוג, מתוך אמונה שהעושר ממילא גם יביא \nבאמתחתו את האושר הנכסף. אין ספק שרווחה כלכלית מיטיבה את תנאי החיים, אבל נראה \nשהיא מיטיבה גם דבר נוסף: את האופן שבו אנשים אחרים מסתכלים עלינו. על האופן \nשבו אנחנו מסתכלים על עצמנו ועל רגשותינו אנחנו מעדיפים, בדרך כלל, לא \nלחשוב.\u003c/font\>\u003c/div\>\u003c/div\>\n",0]
);
D(["ce"]);

//–>

שטופים מגל הפרסומות שכורכות יחד את האושר עם השימוש במוצר ומסונוורים מכתבות בעיתונים על חיי הזוהר של העשירים, אנחנו מעדיפים להגדיר את היעדים שלנו במונחים של קידום ושדרוג, מתוך אמונה שהעושר ממילא גם יביא באמתחתו את האושר הנכסף. אין ספק שרווחה כלכלית מיטיבה את תנאי החיים, אבל נראה שהיא מיטיבה גם דבר נוסף: את האופן שבו אנשים אחרים מסתכלים עלינו. על האופן שבו אנחנו מסתכלים על עצמנו ועל רגשותינו אנחנו מעדיפים, בדרך כלל, לא לחשוב. (א.ש.).


 

גאה להציג: אורח חגיגי בבלוג שלי

בשבועות הקרובים אני גאה לארח בבלוג שלי את אמיר שפר, שבנדיבותו חלק איתי מחשבות שהתעוררו בו למקרא רשימות שלי ושל צביקה בספרנו "ללא מלים: ה חברה הישראלית בראי השפה". לצביקה ולי היה מה לומר על מלים כמו "משק", "בן מיעוטים" ומושגים כמו "שם האב" ומרכזיותם בחברה הישראלית. קריאה זריזה הבהירה לי כי מחשבותיו של אמיר מאלפות, מסקרנות ומעוררות למחשבה, וללא ספק עומדות בזכות עצמן. הוא הסכים להתארח בבלוג שלי, ואני שמחה לפתוח באופן בו הוא מנתח את המילה "משק":

 

"הדבר המדכדך ביותר עם המילה משק הוא האופן היעיל שבו היא משרתת את תהליך ההפרטה. כל משפחה מקיימת משק בית, שבו היא מנסה לתמרן בין ההכנסות המגבלות לבין הצרכים וההוצאות, ואפילו לחסוך ליום סגריר. מעל לכל משקי הבית קיים "המשק", והדעת נותנת שבמשק זה, הממשלה משמשת בתפקיד שדומה לזה של ההורים בתא המשפחתי, כלומר – לדאוג לרווחתם של אזרחי המדינה. אם נזכור שהמילה משק היא גם שם נרדף לקיבוץ (לפחות הקיבוץ הישן, לפני שמרכז המשק הוחלף במנהל הקהילה), והקיבוץ הרי שייך לכלל החברים, וכשהקיבוץ מרוויח גם החברים נהנים, הרי שאפשר להבין את הגאווה שממלאת את ליבנו כשמתפרסמים נתונים כלכליים שונים שעל פיהם המשק צומח ומתפתח.

אלא שמאחורי כל זה לא מסתתר בהכרח אושר גדול. המשק אינו סכום כל משקי הבית, שברבים מהם הדבר היחיד שצומח ומתפתח הוא האוברדראפט, ושיפור מצב המשק אינו מעיד בהכרח על שיפור מצבם של האזרחים. הוא בסך הכל מעיד על גידול בפעילות העסקית, שממנה נהנים בעיקר הבעלים של התאגידים הגדולים. האם מישהו באמת חושב שגידול במחזור המכירות של הסופרפארם יגדיל בהתאם גם את שכרם הזעום של הקופאיות והמחסנאים?

כך שבזמן שנחמיה שטרסלר וחבריו מתפעלים ממצב המשק, ואזרחים רבים רואים בהישגים אלה הוכחה לצדקת דרכם של ההפרטה והקפיטליזם, ראוי לשוב ולהזכיר: גם כשהמשק צועד קדימה, הרבה משקי בית דווקא נסוגים לאחור, כמו שאמר פעם עמיר פרץ: קל לקטר לדהור קדימה, כשהוא משיל מאחוריו את הקרונות המכבידים." (א.ש.)

 

השארו איתנו, אחרי הפרסומות: "בן מיעוטים", "שם האב" וגם "פיצוציה".

 

 

להגדיל לך בשקל תשעים לקומבינציית גילוי עריות ולסביות?

התגובות הרגשיות להזמנה לחגיגת החתונה שלי ושל אלה סקרנו אותי (המופיעה בהמשך). בסך הכל, אנחנו מוקפים נשים שאומרות על הבנים הקטנים שלהם בהתלהבות "הוא ממש מאהב קטן". ולא נדיר שכשאבא לא איננו, פונים לילד הקטן ואומרים לו "עכשיו אתה הגבר בבית".  אז מה כל כך מקומם ברעיון שאני רוצה להתחתן עם אלה, ואולי היא רוצה להתחתן אתי? (שאלתי אותה, אגב, והיא אמרה "כֶה", (שזה "כן").

מי שמתנגד לנישואיי עם אלה שידבר עכשיו או לנצח ינצור את לשונו

מאחר שלא נראה לי שמדובר בחרדה מפני גילוי עריות בלבד (כאמור, אדיפוס זה כבר ממש סטנדרט), שאלתי את עצמי אם לא מדובר בהומופוביה. הרי ברעיון שאני אתחתן עם אלה אני מגדילה בשקל תשעים את הרעיון של גילוי עריות לקומבינצית גילוי עריות ולסביות. כל זה הזכיר לי רשימה שמתפרסמת בספר החדש שלי ושל צבי טריגר "ללא מלים" העוסקת במושג "כדי שהילד לא יסבול", ואני מצטטת מתוך הספר:  

כשהתינוקת המתוקה שלי נולדה (טפו טפו טפו) מצאתי שקל לי מאוד לבדוק ביחס אליה את גבולות הנאורות שלי. "יום אחד," הייתי מסבירה לה, "כשמישהו או מישהי יתאהבו בך וירצו להתחתן איתך, את תצטרכי להסביר להם שאת כבר מיועדת לאימא שלך." מאז אני מתכננת יחד איתה מה נלבש בחתונה שלנו אנחנו עדיין מתלבטות בין לבן לוורוד. אני חושבת שבסופו של דבר נלך על ורוד, ונשאיר את הלבן לאורחים.

אבל לא כל בני המשפחה באותה דעה (אף שכולם מסכימים על ורוד). חלקם עדיין לא אוהבים את הרעיון שהילדה יכולה לעשות מה שהיא רוצה, וזה כולל לבחור לה בת זוג או בן זוג לטעמה. וכן שמעתי מפיהם את הנימוק הכמו-ליברלי החדש, "אבל לא היית רוצה שהיא תסבול בגלל שהיא תהיה שונה." לא ידעתי איך להגיב. איך להצביע על המעגליות האכזרית של דפוס החשיבה הזה. רק חייכתי לעצמי, כי זה באמת לא משנה, היא מתחתנת עם אימא. אבל אחר כך ניסיתי לנסח לעצמי את הקושי.

אנחנו מתרצים את השמרנות שלנו בקיומה של סלקציה אכזרית המבוססת על שוֹנוּת, אבל אנחנו עצמנו אלה שמפעילים את פס הייצור של שוֹנוּת זו. מגוון הערכים בספר הזה מתעד את האופן שבו השפה ממיינת ומסייעת במיון כפייתי של קבוצות והצבתן על היררכיה אכזרית של איכות ואפילו של אנושיות: ערבים, נשים, הומואים, דתיים ומזרחים מתחרים ביניהם על הדמיון לאמת המידה האנושית – הלא היא הגבר היהודי, האשכנזי הסטרייט. זה לעוס, אבל מה לעשות, זה נכון.

זה שאנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ייוולדו הומואים, כדי שלא יסבלו מחריגותם, רק נשמע פחות משונה מאשר אם היינו אומרים, שאנחנו מקווים שלא ייוולד לנו ילד מזרחי, ערבי, דוס או אישה (פרי בטן שבחוגים מסוימים עדיין מתייראים ממנו). וטענת החריגות מאבדת מתוקפה כשמבינים שהיא פועלת בצמוד לתהליך המיון והשיפוט התרבותי שלנו, ואלה גלגלי שיניים באותה מערכת. 

 

הזמנה לחתונה שלי ושל אלה

אני שמחה להזמין אתכם לחתונה שלי ושל אלה ברנשטיין בח"ל. החתונה תתקיים במקום יפה כלשהו, אולי איזה קיבוץ על הים. הכלה הצעירה תלבש וורוד. אני אלבש לבן. אנחנו מחפשות רבה רפורמית שלא מתנגדת לחתן שתי בנות. ניתן למצוא את רשימת החתונה שלנו ברשת "שילב".  הקייטרינג יכלול הרבה מאד בננות ומזנון במבה חופשי. התוכנית האמנותית כוללת הקרנה של במבי וטלטביז. כאן למטה תמונות של זוג הנאהבות ורשימת השירים שהעברנו לדי.ג'י. * נא לא להעביר ליצחק קדמן.

JUST THE TWO OF US WE CAN MAKE IT IF WE TRY /JUST THE TWO OF US YOU AND I

 

You're just too good to be true / I can't get my eyes off of you

 

You are my sunshine my only sunshine

  

וידוי

כאילו לא חסרים לי דברים להרגיש אשמה עליהם. כעת אני מרגישה אשמה גם על כך שאני מזניחה את הבלוג. אומרים שהלידה לא נגמרת עד שהשיליה יוצאת. לדעתי, הדבר שמסמל את תחילתה של האימהות הוא דווקא לידתה של האשמה. בכל אופן, אני נאלצת לעשות פעולה שבשפת ההיי-טק (אל תשאלו) קוראים לה "לתעדף", או כמו שהיינו אומרים פעם – אי אפשר להיות בשני מקומות באותו זמן, או כמו שאבא של בעלי קורא לזה – אי אפשר לרכב עם תחת אחד על שני סוסים, וכמדומני יש גם ביטוי דומה שמדבר על חתונות.

לכן לא יצא לי לכתוב רשימה חדשה – למרות שיש כל כך הרבה דברים לדבר עליהם. ובינתיים התחלתי לכתוב טור קבוע בטיים-אאוט, שיעסוק בחווייותי האישיות בעיר, והנה הלינק למהדורה הדיגיטלית. אז זה לא במקום פוסט חדש, זה בינתיים.

משפחה בימי כולרה

שבוע המשפחה נחגג אצלנו בנסיבות מיוחדות. פתחנו אותו בכך שאני ואחי לקחנו את אבינו לבית חולים, לאחר שהגיע למצב שבו לא היה יותר צורך במלים. יש מצבים כאלו, ואין צורך לפרט אותם במונחים ציוריים. בואו נגיד רק שהסימפטומים שלו היו כל כך משונים, שאם היה חי לפני מאתיים שנה בוודאי היו מכריזים עליו כקדוש.

עשרים וארבע שעות אחר כך התינוקת הוכרזה כחולה בדלקת ריאות. דלקת ריאות אצל תינוקות זה קצת פחות מפחיד מאשר אותה מחלה אצל מבוגרים, אבל כמובן שכשזה מגיע לילדה שלך הפרופורציות מתעוותות. האמת היא שבמובן הזה אני אימא לא מספיק דאגנית, ובמקרים הנדירים שאני לוקחת אותה לרופאה כבר שולחים אותנו משם למיון או למוקד. מה שקרה גם הפעם. "לא שמת לב שיש לה ברונכיט?" שאל אותי הרופא בסבר פנים חמור. לא, האמת היא שחשבתי שהשיעול שלה הוא לא שוס, אבל מה לעשות, הרבה דברים בחיים הם לא שוס כרגע, והם עוברים. וחשבתי שהשיעול יעבור כמותם. הוא עבר… לריאות.

הרופא במוקד היה שווה פוסט בפני עצמו, מאחר שהניח את הסטטוסקופ על חזה של הקטנטונת ובעודה צורחת אמר לה "לא נורא, אני רק בודק אותך בציצים וזה נגמר." זה כמעט נגמר בחניקת רופא בסטטוסקופ, אך מאחר שהיה כבר יום שישי ועדיין עמדה בפניי המשימה למצוא כל מיני תרופות נדירות בבתי מרקחת שעומדים להגיף את שעריהם לקראת השבת, לא הרגתי אותו.

כך עבר השבוע – בין אינהלציות לקטנה, שצורחת כאילו ניסיתי להשתיל לה איברים בלי הרדמה – לבין ביקורים אצל אבא שמעבירים אותו ממחלקה למחלקה כמו חבילה בדואר, שאף אחד לא סגור על לאן היא שייכת.

והיו עוד כמה אירועים משפחתיים – בין האינהלציות לביקורים בבית החולים, לאחי הקטן-קטן מלאה שנה. (תתמודדו עם המידע הזה לבד), אני התחלתי לעבוד בירושלים, לתינוקת טיפס שוב החום לארבעים, המטפלת וסבתא א' לקחו אותה שוב לרופאה, הבעל נסע לניו יורק, סבתא ב' הגיעה לביקור ונשארה מחוץ לבית הנעול משום שלאף אחד לא היה מפתח.

ואז, ערב אחד, כשמחסור במטפלות, סבתות, בעלים וכוח הביא אותי ואת אחי לנסוע עם התינוקת לבקר את אבינו בבית החולים, שמענו כל הדרך שירי גזוז. התינוקת הייתה לגמרי מרוצה. בדרך חזרה מתל השומר הגענו לשיר "אה או". היא כבר הייתה הרוסה. שכבה עלי, עיניה עצומות למחצה, ואני ואחי שרנו את השיר. אתם יודעים איך הוא הולך:

 

"חשבנו מה כדאי לשיר

ביחד עם קהל.

משהו לא מסובך

אולי אפילו קל.

חרשנו אלף מנגינות

ואלף הימנונים

ובסוף מצאנו מנגינה

אך אין לנו מילים.

 

אה או אה או…

 

חשבנו שיר מולדת

או פזמון לשנות שלושים.

או איזה שיר על השלום

מוקדש לחיילים.

אך מכל הסימפוזיונים

לא יצא לנו דבר,

כי בסוף תמיד חזרנו

לאותו פזמון מוזר.

 

אה או אה או…

 

הגיע זמן לסגור ענין

ואין לנו ברירה.

נתקענו עם השיר

כמו חתן עם הכלה.

עשינו שמיניות

התפתלנו מכאב,

אך כשנכנסים לבעיה

נותר רק לצפצף.

 

אה או אה הו…"

 

וכשהשיר נגמר, היא רק הרימה את ראשה החם והכבד ואמרה, "עוד". היא לא מכירה הרבה מלים, הקטנטונת, אבל במה שהיא מכירה היא בהחלט יודעת לעשות שימוש אפקטיבי.  "עוד" אז עוד. לחצנו על PLAY ושרנו שוב ביחד עם כולם:

 

"חשבנו מה כדאי לשיר

ביחד עם קהל.

משהו לא מסובך

אולי אפילו קל.

חרשנו אלף מנגינות

ואלף הימנונים

ובסוף מצאנו מנגינה

אך אין לנו מילים.

 

אה או אה או… "

 

כבר התחלנו להתקרב לתל אביב, כל-בו שלום המסמן את הקרבה הביתה התנוסס, וכשהשיר נגמר, התינוקת שיכולתי להשבע שהיא ישנה לגמרי הרימה את ראשה ואמרה "עוד". אז צייתנו. בעוד המכונית הקטנה נוסעת בפיתולי נווה צדק, שרנו שוב:

 

"חשבנו שיר מולדת

או פזמון לשנות שלושים.

או איזה שיר על השלום

מוקדש לחיילים.

אך מכל הסימפוזיונים

לא יצא לנו דבר,

כי בסוף תמיד חזרנו

לאותו פזמון מוזר.

 

אה או אה או… "

 

עכשיו כבר הגענו הביתה. חנינו מתחת לפנס בודד, בשכונה שהעיריה אוהבת לכבות בה את הפנסים באופן רנדומלי. השיר כבר נגמר, אבל אלה רצתה עוד פעם אחת, וכך ישבנו, אני אחי ובתי במכונית, אחרי ביקור בבית חולים אצל אבא שלי. עיננו עצומות ואנחנו מפזמים בחרישיות. ואז הבנתי, שבעצם המלים האלמותיות הללו של גזוז, מיטיבות לתאר משפחה, בדיוק משום שהן שאומרות את שלא ניתן:  "אה או אה או אה או אה/ אה או אה אה או או /אה או אה או אה או אה או/ אה או אה או אה או".

 

 

  

דו"ח מחופשה רומנטית עם עצמי

כשבעלי נסע לאוקראינה לשבעה שבועות כדי לצלם שם סרט, הוא זכה לגניחות התפעלות מכל עבר. "סרט!" , "איזה יופי", "על מה הסרט?". מפעם לפעם מישהו היה נזכר יש גם אישה בתמונה ותינוקת קטנה, ואז הוא ב א מ ת היה זוכה לסימפטיה, "מסכן, איך תחזיק מעמד לא לראות אותה כל כך הרבה זמן" (המילה "אותה" מציינת כמובן את התינוקת, לא את האם).

כשאני נסעתי ליומיים לבית הקיט של המשפחה למרגלות הכרמל (איך אפשר עוד לתאר את זה – וויקנד האוס? מרחבים אלגנטיים, נוף אינסופי, מטבח משוכלל, אח בסלון, בתוך מושב), נתקלתי בשתיקה המומה. אבא נוסע לעבודה – כן, כמובן, זה קונספט מוכר שנמצא איתנו עוד משירי הילדים. אבל אמא נוסעת לחופש?! איזה רעיון רדיקלי.

אחרי ההלם הראשוני יכולתי לשמוע שהשתיקה הרועמת הופכת לשתיקת התפעלות. ורק אחריה נלחשה השאלה, "ומה עשית?". נלחשה כדרך שנער מתבגר פותח בשקט מגזין ארוטי. נלחשה כרחש של חלום בהקיץ. נלחשה משום שאין צורך לשאול מה שהתשובה לו ידועה מראש.

וזה מה שעשיתי – היה זה הערב הראשון של החורף, הגשם דפק בחלון – בפראפרזה על מה שוודי אלן אמר על אוננות – הייתה זו תפאורה מושלמת לחופשה רומנטית עם בן אדם שאני מאד מחבבת – אני. ובהתאם, מזגתי לעצמי קורבוזייה לכוס קריסטל שמנמנה ונמוכה, נשכבתי על הספה הלבנה, התכסיתי בשמיכה, וראיתי את התוכנית של "מרתה סטיוארט" על מסך הפלזמה הגדול. מרתה הכינה עוגה מצופה בקרם עם עיטורים. ככל שלגמתי יותר מהמשקה, כך נראו לי העיטורים מרהיבים יותר ומרתה מושלמת יותר. אם כי יש כאן פרדוקס מסוים, מאחר שמרתה בהגדרתה היא מושלמת, ולכן איך ייתכן שתהייה מושלמת יותר מעצמה. אבל זו עובדה, ומי שצופה בה באדיקות יודע זאת.

אין צורך לציין שלא הרגשתי צורך לראות משהו "רציני" יותר, ובוודאי שלא התגעגעתי לשמוע את הקריין הבריטי של הטלטביז, שזה מכבר הפך לחלק מבני הבית, המרעים בקולו, "OVER THE HILLS AND FAR AWAY TELETUBBIES COME TO PLAY." או כמו שמרתה הייתה אומרת – "לא לראות טלטביז – IT"S A GOOD THING".

אחר כך הלכתי לעשות אמבטיה, שלתוכה רוקנתי כל תכשיר מבטיח הבטחות-שווא שיכולתי למצוא. נכנסתי למים הרותחים, שלא צפו בתוכם ברווזי גומי, לקחתי אתי ספר קל "החיים הסודיים של הדבורים", שנראה היה לי מושלם לחופשה הרומנטית שלי עם עצמי. קראתי חמישה עמודים, ועד היום אני חושבת שהספר מקופל באותו עמוד. זה לא אומר דבר על הספר, זה בעיקר מעיד עלי.

כשיצאתי מהבילה וסמוקה מהאמבטיה חזרתי לסלון, לתוך צלחת עמוקה מזגתי לי מרק קישואים שהוכנה מראש (כן, למדתי ממרתה טריק או שניים). זה היה מרק שמן ונהדר, עם פרמז'ן, בזיליקום, קצת שמנת (טוב, אולי לא ממש קצת) קישואים טריים ובצל. ולמרות שהכנתי כמות לארבעה אנשים, כל מה שאני יודעת זה שבבוקר הסיר היה ריק.

אכלתי מול הטלוויזיה, בלי לדאוג שמישהו יכווה, משהו יישבר או מישהו יזעיק אותי מהחדר השני. העברתי את הערב בלי לשים לב לשעה – שבע הייתה שבע, ולא חצי שעה לפני אמבטיה. ושמונה הייתה שמונה, ולא שעת ההשכבה. וגם לשעת השינה לא הייתה חשיבות, מאחר ששעת היקיצה לא הוגדרה מראש. למרות זאת, אני מצטערת לדווח, עדיין התעוררתי מוקדם. הרגלים רעים שנרכשו בשנה של אימהות כנראה לא נעלמים בן לילה.

אז האם אתן באמת צריכות לשמוע את שאר הפרטים? למה לגרום לכן סבל מיותר כשהרעיון ברור. מה שעשיתי בחופשה הזאת היה בעיקר מה שלא עשיתי. ואם כבר עשיתי אז רק לעצמי, מבלי לחשוב לשנייה על אף אחד אחר. לא חשבתי על התינוקת, והאם יש לה מספיק אוכל בבית. לא חשבתי על המטפלת, על השעה שהיא עוזבת, ועל כך שאני צריכה להיות בגופי בבית בשעה חמש בדיוק כדי להחליף אותה. לא חשבתי על בעלי ועל תוכניות הבילוי שלנו, לא חשבתי על החברות שאני צריכה להחזיר להן טלפון, ולא חשבתי על עבודה. חשבתי על דברים חשובים באמת: מה בא לי לאכול עכשיו (לפעמים סלט פירות, לפעמים סלט פסטה), מה בא לי לקרוא עכשיו (עוד עמוד וחצי בספר או אולי את מוסף "גלריה"), ומה בא לי לעשות עכשיו (ואריציות שונות על אותו נושא: לישון, לנמנם או לנוח).

וכשחזרתי הביתה, אחרי יומיים וחצי, מצאתי את התינוקת שבעה, נקייה ומאושרת, ומתוקה משזכרתי, את אבא שלה במצב דומה, וגם למטפלת לא קרה שום נזק מהעדרי. שבוע אחר כך כבר עשיתי את זה שוב. ולהדי השתיקה שאני עדיין נתקלת בהם אני יכולה רק להגיד – אין נביא בעירו, והיית אור לגויים, וכיוב' משפטים שרק כעת אני מבינה שניתן לייחס אותם גם לאימהות מתקדמת.    

 

(התפרסם במגזין טרוולר של הנשיונל ג'יאוגרפיק, דצמבר 2006)

  

מאחת עד חמש – כמה דבילים אפשר להיות?

הבחורה הנחמדה מצדו השני של קו הטלפון ביקשה לדבר עם אלה. לא ידעתי מה להגיד לה קודם – שאנחנו קוראים לה "אלה" במלעיל ולא במלרע, שכבר שמונה וחצי בערב והיא במיטה עם א-יה החמור והשמיכה הירוקה האהובה שלא כובסה מזה חצי שנה, או אולי להגיד לה שגם אם אלה הייתה ערה, ספק אם הייתה יכולה לדבר איתה, משום שהיא רק בת שנה וחמישה חודשים.

ההתמהמהות הנבוכה שלי הסגירה אותי, והבחורה מעברו השני של הקו שאלה, "את אימא שלה?"

"כן." עניתי. זו דווקא הייתה שאלה קלה.

"אז אולי את יכולה לעזור לי," אמרה וסיפרה שהשיחה היא חלק מסקר שעורכת העירייה לגבי פעילויות המתנ"סים שלה.

"אני מבינה שאלה משתתפת בפעילות במרכז התרבות המקומי", קבעה הבחורה.

"כן." עניתי

"ואני מבינה שהיא מתחת לגיל שלוש-עשרה." אמרה, וסימנה בוודאי איקס בקטגוריה כלשהי, שלא יכולתי לראות.

"כן," אמרתי, "היא בת שנה וחמישה חודשים."

"האם היא שומעת על פעילויות של המתנ"ס מחברים שלה?" שאלה הבחורה.

"תראי," התנצלתי, "קשה לי קצת לענות על זה, כי היא והחברים שלה עדיין לא מדברים."

"מצטערת," השיבה הבחורה, "יש לי פה מקום רק ל"כן" או "לא". לא היה לה זמן לאמהות מטושטשות.

אבל אני בשלי, "תראי, היא עדיין לא מדברת, אז קשה להגיד שהיא שומעת על הפעילויות מחברים שלה."

"אז זה יותר "כן" או זה יותר "לא"?" דרשה הבחורה לדעת.

"תכתבי "לא"", נכנעתי.

"מאחת עד חמש, כשאחת זה 'בכלל לא' וחמש זה 'מאד', עד כמה היא מרוצה מרמת ההדרכה במתנ"ס?"

"חמש", השבתי בהיסוס. האמת היא, שאף פעם לא שמעתי את אלה מתלוננת. אז מה אם היא לא יודעת לדבר, הבחורה צודקת, אסור לי לתת לזה לעצור בעדי מלענות על השאלות.

"מאחת עד חמש, עד כמה היא מרוצה מהמקצועיות של ההדרכה במתנ"ס?"

התביישתי להודות שאני לא ממש מבדילה בין השאלה הזו לקודמת, אבל  לטובת המדע ומאחר שפעם אחת הייתי עם אלה במתנ"ס והמדריכה במשחקיה שרה "עשר אצבעות לי יש" בלי להתבלבל, עניתי "חמש".

"מאחת עד חמש, עד כמה היא מרוצה מאיכות המתקנים במתנ"ס?"

הרשיתי לעצמי להגיד "שלוש", בשביל שיהיה אקשן, והאמת היא שיש במשחקייה שפע של משחקים, אבל אולי זה רק נראה כך בגלל שרבים מהמשחקים כבר כל כך חבוטים שהם נשברו לשניים.

זרם השאלות המשיך, ודרגתי בין אחת לחמש מה דעתי על כל דבר שבעולם, או סליחה, מה דעתה של אלה.

לקראת סיום שאלה הבחורה, "כמה זמן אלה תושבת תל אביב?"

"שנה וחמישה חודשים," עניתי לה.

"אז אני כותבת שנה עד שש." היא סיכמה.

"אני מניחה שכן." אמרתי.

"והיא מתחת לגיל עשרים ותשע."

"א-הא".

ואז ממש לפני שנפרדנו, הקשתה הבחורה "מאחת עד חמש, כמה את מרוצה מאיכות המתקנים במתנ"ס?"

"סליחה?" ביקשתי הבהרה, "לא שאלת אותי לפני רגע בדיוק את השאלה הזו?"

"כן," היא השיבה והוסיפה ברצינות מוחלטת, "אבל אנחנו בודקים שיש עקביות בין התשובות שלה לתשובות שלך."

כשנגמרה השיחה הנהדרת הזו, הצטערתי שאין לי דרך להנציח אותה על כל פרטיה. במושגים של יחסינו עם הממסד הייתה זו חוויה פואטית ממש. הרי הסקר הזה נולד בוודאי מחשיבה חיובית, פרגמאטית, שמבקשת לשפר את השירות שמקבלים התושבים מהעירייה. ומן הסתם הסקר נוסח מתוך כוונה לתפוס במדויק ככל הניתן את דעתנו בעניין חשוב זה, לגרום לנו לתת את הדעת לכל אספקט של השירות. האם אלה חושבת שצריכה להיות במקום קפיטריה? ("לא"). האם היא הולכת להרצאות במתנ"ס? ("לא"). "האם היא משתמשת במגרשי הטניס? ("איפה יש מגרשי טניס בנווה צדק?")

אבל דווקא הניסיון להתקרב ככל הניתן אל התושבים, מפספס אותם. שמעתי פעם יועצת זוגית מסבירה על אפקט הוונטילטור. בן זוג אחד הוא הוונטילטור והשני הוא פיסת נייר. וככל שהוונטילטור מנסה להתקרב אל פיסת הנייר, הוא רק מעיף אותה רחוק יותר. כך גם היחס שבין המערכת העירונית, הנסמכת על שאלונים, לבין התושבים, שאותם אמור השאלון לשרת. כשהשאלון משקף מערכת שלא יכולה לגלות אפילו מידת גמישות ראשונית, (אני סתם זורקת רעיון, למשל, לא לראיין תושבים שנולדו אחרי שנת 2004) הרי שככל שהמאמץ שעושה המראיינת לדייק גדול יותר ("זה יותר "כן" או יותר "לא"" ביקשה הבחורה לדעת) כך התוצאה אבסורדית יותר ("אנחנו בודקים עקביות בין התשובות שלה לתשובות שלך.").

מאחת עד חמש, רציתי לשאול את הבחורה, כשאחת זה 'בכלל לא' וחמש זה 'מאד', עד כמה הגיונית הייתה בעיניך השיחה שכרגע ניהלנו, ועד כמה תקף השאלון שמילאת ותייקת? אבל היא כבר עברה למספר הבא ברשימה, מאחר שהמערכת רוצה לשרת אותנו, והיא לא תיתן לנו לעמוד בדרכה.

 

ברוך שלא עשני אישה דתייה

לפני כחודשיים התפרסם בעיתון הדתי-לאומי "הצופה" ראיון אמיץ ומסעיר עם גינקולוג דתי בשם ד"ר דניאל רוזנק, שבו קרא הרופא לבחינה מחודשת של אחת מההלכות החשובות ביותר ביהדות – הלכת הנידה. רוזני פרש טיעון מזעזע בפשטותו המסביר כי נשים רבות נידונות לעקרות משום שההלכה מונעת מהן לקיים יחסים עם הבעל בזמן הביוץ. עקרות זו היא תוצאה של החמרה הלכתית היסטורית המונעת מאישה לקיים יחסים לא רק בזמן הווסת אלא גם בשבעת הימים שאחריה. רוזנק אמר בראיון שרבים בציבור הדתי לא מודעים לכך שבמקור מצוות הנידה קובעת שנידה נמשכת רק שבעה ימים מיום הופעת הווסת. שימוש בהגדרה זו של נידה היה מאפשר לנשים רבות לטבול במקווה לפני הביוץ שלהן ולהכנס להריון בקלות גדולה יותר.

בראיון מצביע רוזני על תופעה אכזרית ומסוכנת – במקום לספק לנשים פתרון הלכתי לעקרות המייסרת, רבים מפוסקי ההלכה מבקשים מהנשים המגיעות אליהם לטפל בעקרות ההלכתית הזו על ידי נטילת הורמונים לדחיית הביוץ. טיפול מיותר בבעיה רפואית לא קיימת, המסכן את בריאות האישה.

מיותר לציין שהראיון נגע בעצב חשוף, והתגובות אליו היו רבות וסוערות – החל מהטחת ביקורת ועד טוקבקים של נשים שבורות, שניכר שהן מרגישות שהיו חלק מניסוי אכזרי בבני אדם. החשיפה של הנושא הקשה הזה מזכירה לנו שוב שבכל המגזרים נשים ואוכלוסיות חלשות אחרות נחשפות לסכנות ולאיומים מידי אלו האמורים לדאוג לאינטרסים שלהן, ושעלינו להריע ליחידי הסגולה האמיצים המסוגלים להרים את ראשם ולראות מעבר למגבלות המוסכמות ולשלם באופן אישי מחיר עבור גילוי האמת.  

 

התפרסם  ב"את" גיליון דצמבר 2006

איפה בשיר מסתתרת אימא?

ליום אין התחלה ואין לו סוף. בשש וארבעים התינוקת אמנם קוראת א-בא א-בא במיטתה, אבל זה תורה של אי-מא אי-מא לגשת אליה, ואני ניגשת. אנחנו מתחילות את היום בשירה ובריקודים. היא אוכלת קורנפלקס עם חלב (הקורנפלקס ממותק, כי אביה התבלבל בקניות, והחלב כבר לא אורגני, כי המחיר באמת מופרז), ואני קוראת על אחמניג'אד.

בתשע בבוקר מגיעה המטפלת, ואני מזנקת מן הדלת, ליום עמוס פגישות, שיעור שאני מלמדת, שמתנהל טוב (כך חשבתי) אבל בסיומו תלמידה לוקחת אותי לשיחה ונוזפת בי לטובתי על כך שאני יהירה והדבר פוגם במוטיבציה של התלמידים לעבוד. אני מסבירה לה שנשיאת חן בעיני התלמידים אינה נמצאת בראש המטרות הפדגוגיות שלי, ורצה משם.

בין הכל הצלחתי לדחוק שעה לסדר ציפורניים. אבל תוך כדי מה שאמור להיות זמן להתרגעות אני קובעת עם טכנאי המזגנים (המזגן דולף לחצר של השכן), קובעת פגישות בשני גנים (השמועות אומרות שהגיע הזמן להתחיל לברר), ומנסה להזיז ראיון שנקבע ליום רביעי בגלל פגישה שנקבעה בירושלים לאותו זמן.

 אני קרבה הביתה, השעה ארבע וארבעים, עוד לא אכלתי דבר מאז ארוחת הבוקר, אבל יש לי כמה דקות לא מנוצלות ואני מחליטה לעבור בחנות הטבע ולקנות שם טופו ושיבולת שועל מהסוג שהבעל אוהב.

אני מגיעה הביתה בחמישה לחמש, המטפלת והתינוקת שמחות לקראתי. המטפלת עוזבת בחיוך, לא לפני שהיא נפרדת מהדובי, ואני מורידה נעליים ובכך מסמנת את תחילתה של משמרת הערב.

בשלוש השעות שמתחילות לתקתק מאותו רגע אנחנו אוכלות, מתנשקות, מתחבקות, רואות חצי שעה "ספר הג'ונגל", משחקות בתופסת, מדברות בטלפון, שוב אוכלות, שוב מתנשקות, רואות קצת "לונדון וקירשנבאום". היום שמתחיל באחמניג'אד גם נגמר באחמניג'אד.

סוף כל סוף מגיעה השעה היפה ביממה – שבע וחצי בערב. אני ממלאה לה אמבטיה, והילדה מתחילה לשיר "טיק- טק. טיק- טק." היא מסתכלת עלי בחיוך, ואני מתחילה לשיר לה:

איזה שעון בן חיל?

אשר איננו נח!

ביום וגם בליל

דופק, דופק הוא כך:

טיק-טק, טיק-טק!

שוב ושוב אנחנו שרות, והקטנה מלווה אותי בקריאות רמות של "טיק-טק", ורק כאשר אני מוציאה אותה בשירה מהאמבטיה, אורזת אותה בפיג'מה, מניחה אותה במטה, יוצאת מהחדר, פותחת את המחשב ומתחילה לבדוק אימיילים ולהתכונן לראיון של מחר, אני מבינה: אימא היא השעון בן חיל.