מאחת עד חמש – כמה דבילים אפשר להיות?

הבחורה הנחמדה מצדו השני של קו הטלפון ביקשה לדבר עם אלה. לא ידעתי מה להגיד לה קודם – שאנחנו קוראים לה "אלה" במלעיל ולא במלרע, שכבר שמונה וחצי בערב והיא במיטה עם א-יה החמור והשמיכה הירוקה האהובה שלא כובסה מזה חצי שנה, או אולי להגיד לה שגם אם אלה הייתה ערה, ספק אם הייתה יכולה לדבר איתה, משום שהיא רק בת שנה וחמישה חודשים.

ההתמהמהות הנבוכה שלי הסגירה אותי, והבחורה מעברו השני של הקו שאלה, "את אימא שלה?"

"כן." עניתי. זו דווקא הייתה שאלה קלה.

"אז אולי את יכולה לעזור לי," אמרה וסיפרה שהשיחה היא חלק מסקר שעורכת העירייה לגבי פעילויות המתנ"סים שלה.

"אני מבינה שאלה משתתפת בפעילות במרכז התרבות המקומי", קבעה הבחורה.

"כן." עניתי

"ואני מבינה שהיא מתחת לגיל שלוש-עשרה." אמרה, וסימנה בוודאי איקס בקטגוריה כלשהי, שלא יכולתי לראות.

"כן," אמרתי, "היא בת שנה וחמישה חודשים."

"האם היא שומעת על פעילויות של המתנ"ס מחברים שלה?" שאלה הבחורה.

"תראי," התנצלתי, "קשה לי קצת לענות על זה, כי היא והחברים שלה עדיין לא מדברים."

"מצטערת," השיבה הבחורה, "יש לי פה מקום רק ל"כן" או "לא". לא היה לה זמן לאמהות מטושטשות.

אבל אני בשלי, "תראי, היא עדיין לא מדברת, אז קשה להגיד שהיא שומעת על הפעילויות מחברים שלה."

"אז זה יותר "כן" או זה יותר "לא"?" דרשה הבחורה לדעת.

"תכתבי "לא"", נכנעתי.

"מאחת עד חמש, כשאחת זה 'בכלל לא' וחמש זה 'מאד', עד כמה היא מרוצה מרמת ההדרכה במתנ"ס?"

"חמש", השבתי בהיסוס. האמת היא, שאף פעם לא שמעתי את אלה מתלוננת. אז מה אם היא לא יודעת לדבר, הבחורה צודקת, אסור לי לתת לזה לעצור בעדי מלענות על השאלות.

"מאחת עד חמש, עד כמה היא מרוצה מהמקצועיות של ההדרכה במתנ"ס?"

התביישתי להודות שאני לא ממש מבדילה בין השאלה הזו לקודמת, אבל  לטובת המדע ומאחר שפעם אחת הייתי עם אלה במתנ"ס והמדריכה במשחקיה שרה "עשר אצבעות לי יש" בלי להתבלבל, עניתי "חמש".

"מאחת עד חמש, עד כמה היא מרוצה מאיכות המתקנים במתנ"ס?"

הרשיתי לעצמי להגיד "שלוש", בשביל שיהיה אקשן, והאמת היא שיש במשחקייה שפע של משחקים, אבל אולי זה רק נראה כך בגלל שרבים מהמשחקים כבר כל כך חבוטים שהם נשברו לשניים.

זרם השאלות המשיך, ודרגתי בין אחת לחמש מה דעתי על כל דבר שבעולם, או סליחה, מה דעתה של אלה.

לקראת סיום שאלה הבחורה, "כמה זמן אלה תושבת תל אביב?"

"שנה וחמישה חודשים," עניתי לה.

"אז אני כותבת שנה עד שש." היא סיכמה.

"אני מניחה שכן." אמרתי.

"והיא מתחת לגיל עשרים ותשע."

"א-הא".

ואז ממש לפני שנפרדנו, הקשתה הבחורה "מאחת עד חמש, כמה את מרוצה מאיכות המתקנים במתנ"ס?"

"סליחה?" ביקשתי הבהרה, "לא שאלת אותי לפני רגע בדיוק את השאלה הזו?"

"כן," היא השיבה והוסיפה ברצינות מוחלטת, "אבל אנחנו בודקים שיש עקביות בין התשובות שלה לתשובות שלך."

כשנגמרה השיחה הנהדרת הזו, הצטערתי שאין לי דרך להנציח אותה על כל פרטיה. במושגים של יחסינו עם הממסד הייתה זו חוויה פואטית ממש. הרי הסקר הזה נולד בוודאי מחשיבה חיובית, פרגמאטית, שמבקשת לשפר את השירות שמקבלים התושבים מהעירייה. ומן הסתם הסקר נוסח מתוך כוונה לתפוס במדויק ככל הניתן את דעתנו בעניין חשוב זה, לגרום לנו לתת את הדעת לכל אספקט של השירות. האם אלה חושבת שצריכה להיות במקום קפיטריה? ("לא"). האם היא הולכת להרצאות במתנ"ס? ("לא"). "האם היא משתמשת במגרשי הטניס? ("איפה יש מגרשי טניס בנווה צדק?")

אבל דווקא הניסיון להתקרב ככל הניתן אל התושבים, מפספס אותם. שמעתי פעם יועצת זוגית מסבירה על אפקט הוונטילטור. בן זוג אחד הוא הוונטילטור והשני הוא פיסת נייר. וככל שהוונטילטור מנסה להתקרב אל פיסת הנייר, הוא רק מעיף אותה רחוק יותר. כך גם היחס שבין המערכת העירונית, הנסמכת על שאלונים, לבין התושבים, שאותם אמור השאלון לשרת. כשהשאלון משקף מערכת שלא יכולה לגלות אפילו מידת גמישות ראשונית, (אני סתם זורקת רעיון, למשל, לא לראיין תושבים שנולדו אחרי שנת 2004) הרי שככל שהמאמץ שעושה המראיינת לדייק גדול יותר ("זה יותר "כן" או יותר "לא"" ביקשה הבחורה לדעת) כך התוצאה אבסורדית יותר ("אנחנו בודקים עקביות בין התשובות שלה לתשובות שלך.").

מאחת עד חמש, רציתי לשאול את הבחורה, כשאחת זה 'בכלל לא' וחמש זה 'מאד', עד כמה הגיונית הייתה בעיניך השיחה שכרגע ניהלנו, ועד כמה תקף השאלון שמילאת ותייקת? אבל היא כבר עברה למספר הבא ברשימה, מאחר שהמערכת רוצה לשרת אותנו, והיא לא תיתן לנו לעמוד בדרכה.