פמיניסטיות מבשלות

התלבטתי בשאלה האם מתכון השנה הוא נושא מתאים לבלוג על אימהות ופמיניזם ואז החלטתי שעצם ההתלבטות הזו מעידה שכן. אבל מעבר לזה מדובר במתכון הדמוקרטי, הבריא, המהיר, החורפי, המנחם, הזול והדלישס ביותר בעולם: דייסה קוואקר בטעם חלווה.

 

מצרכים ל 3 מנות:

1 כוס שיבולת שועל (מומלץ שיבולת שועל אורגנית של הרדוף, זה פשוט יותר טעים, אבל גם אם לא – רק לא בדייסה אינסטנט. זה פשוט דבר נורא בלי ערכים תזונתיים)

2 כוסות מים (אפשר לגוון עם כוסות חלב, וצביקה טריגר נשבע בחלב סויה)

4 כפות טחינה גולמית

2 כפות סוכר חום

תלתל חמאה (לא התאפקתי, הייתי חייבת לכתוב את זה)

קורט מלח

קינמון

 

 *** רגע, הפסקת חיתול ***

 

אופן ההכנה:

בסיר מבשלים יחד את שיבולת השועל עם המים

אחרי כמה דקות, כשמתחילה להיווצר עיסה מוסיפים את הטחינה, הסוכר, הקינמון, המלח והחמאה

מבשלים עוד רגע קל עד שהכל מתאחד

מגישים חם (צביקה גם מוסיף מעט ריבה).

 

הערה: לא כדאי להכין פחות מ 2 מנות כי משום מה לא נוצרת תערובת טובה מספיק כשכמות שיבולת השועל קטנה מדי, ובכל מקרה הקטנים מוכנים לאכול את זה גם קר והגדולים יכולים לחמם מחדש עם קצת חלב.

מודעות פרסומת

פינת המידע הקריטי

אם אתן מתמודדות עם בעיות שינה של התינוקת. אנא אל תחכו אפילו רגע אחד מיותר וצלצלו לד"ר אבי שדה, מאוניברסיטת תל אביב. ד"ר שדה כתב את הספר "לישון כמו תינוק", והוא מתמחה בבעיות שינה של תינוקות. הוא העביר אותנו ממצב של אי-שפיות למצב של אושר משפחתי בתוך שלושה ימים, וכמותנו גם רבים אחרים. אני לא רוצה לפרסם כאן את הטלפון שלו, אבל אם אתן מעוניינות אז רק תכתבו לי ואני אשיב לכן. למרות שפגשנו אותו רק פעמיים, הוא אחד האנשים הכי חשובים ויקרים לנו! ואם גם אתן לא ישנות אז אתן יודעות על מה אני מדברת. 

ונדמה שהכול אפשרי

א. צידה הקריר של הכרית

 

הכל הסתיים כשקיבלתי, סוף כל סוף, את מה שרציתי. כך הבנתי פתאום כשהתעוררתי מעוד שנת צוהריים לא רצויה אך הכרחית במיטת הנוער שלי בחדרי הישן שבבית אמי. כמעט בכל יום אחרי הצוהריים הייתי נרדמת, ומתעוררת כשבחוץ כבר הופר שיווי המשקל האופטימי שבין חושך לאור, והחושך צבר לעצמו עוד נקודות כהות. לפעמים היה זה צליל החדשות שאינן מחדשות דבר שהודיע על מאזן הנקודות השלילי ביני לבין היום שחלף, ולפעמים המואזין שעלה מכיוון הנמל. הייתי מקשיבה להם מהמיטה. על רקע שירת המואזין המוקלטת הגיע אליי קולה של הקריינית, שסיפר ערב ערב על אנשים שהתחילו את היום, אבל לא הגיעו לסופו. לאור זאת יכולתי לעשות רק דבר אחד: הייתי הופכת את הכרית לצידה הקריר, ונהנית במשך מעט רגעים נוספים מתחנת המעבר שיצרתי לי, בגיל עשרים ותשע, בין סדיני הנעורים המהוהים.

 

רק כששכנעתי את עצמי שלא סביר שארגיש גרוע יותר מחוץ למיטה, קמתי. כפות רגליי היחפות ניווטו בניסיון בים המרצפות הערביות החלקות כחלוק נחל, והובילו אותי אל המקרר, אותו התרגלתי לפתוח בכל פעם שהרגשתי אבודה. על אף שמדי ערב, הייתי מוצאת את עצמי יחפה מול המקרר, עדיין הייתי, בכל פעם, מופתעת מהמעמד.

 

באותו יום, חודש אחרי שנפרדתי ממיכאל, ניצבת עדיין מול המקרר, התבוננתי בתכולתו, שהעידה בבירור שבבית הזה חיה בשנים האחרונות רק אימי, שבעבר גרו בו עוד אנשים, שלאחרונה אני שבתי אליו, ושאימי עדיין לא התרגלה לעובדה אחרונה זו. בין חלב הסויה, הבטריות, פחית השעווה להסרת שיער מהרגליים, חצאי מנות שמאסו בהן ורק רגשות אשמה הצילו אותן מהפח, ואינספור שקיות וקופסאות פלסטיק מיוחדות, שתכליתן המדכאת לשמור על טריות המוצרים שבתוכן, הייתי מחפשת לשווא, בכל יום באותה השעה, סם שכנגד, שיוציא מגופי את כל הרוע שהצטבר בו בזמן שנת אחר הצוהריים. וכששוב נואשתי מלמצוא אותו הרתחתי מים לספל הקפה הקבוע, שסימן את תחילתו של עוד ערב שברירי בחיי החדשים.

 

בסופו של דבר הוצאתי מהמקרר בקבוק יין אדום ריק למחצה, כשאני אוחזת עדיין ביד שמאל בכוס קפה שהכנתי קודם. מה שבעצם רציתי היה להתחתן, או כך לפחות חשבתי. אבל אז, בוקר אחד, חודש בלבד לפני שהמקרר הפתוח התחיל להיות יפה בעיני כשקיעה, ישבנו מיכאל ואני על המיטה והתלבשנו. כל אחד ישב בצד הקבוע שלו: מיכאל ליד הקיר, במקום בו הוא מרגיש בטוח, ואני ליד הדלת, כדי שאוכל לברוח במקרה הצורך. הייתי שקועה ברדיפה אחרי מחשבות הבוקר, כשמיכאל שאל/הודיע, "נורה, מה דעתך על התשיעי בספטמבר?"

"לא יודעת, מה דעתו עליי?" חייכתי את החיוך החכם-טיפש שלי, שמנסה להיות חכם כשאני מרגישה טיפשה. לא הבנתי באיזה סוג אופטימיות ונחישות ניחן מיכאל, שהצליח לראות עד התשעה בספטמבר דרך האובך שהסתיר ממני אפילו את השתלשלות אותו יום עצמו. 

"טיפשה אחת, בתור תאריך לחתונה." ענה מיכאל בטון קרוב לחמלה, וליטף את ראשי.

"מה מיוחד בתשעה בספטמבר?" שאלתי.

"רק העובדה שזה יוצא התשיעי לתשיעי תשעים ותשע." השיב לי כמעט בתוכחה.  

נתקפתי סחרחורת. לבושה, חזרתי למיטה. עומר היה זה שלימד אותי, עוד ביסודי, שבבוקר הכי כיף לחזור למיטה בלבוש מלא ולנמנם עוד כמה רגעים. מיכאל חשב שזה לא היגייני, מה שאולי היה נכון, אבל לא גרע מההנאה שבעניין. זרקתי את השמיכה באוויר, עצמתי את העיניים, ונתתי לה ליפול עליי כמו שמיים, יודעת שהעולם מתחלק לאלה שרוצים להתחתן בתשיעי לתשיעי תשעים ותשע ולאלה שמנועים מלהתחתן אתם.

 

באותו יום, כשעזבתי את הדירה שחלקנו במשך יותר מחמש שנים, השארתי מאחוריי לא רק את מיכאל, שתמיד ביקש לתת לי את מה שרציתי, אלא גם אותי, שתמיד ביקשתי לרצות את מה שיכול היה לתת. מיכאל היה עבורי הצליל שמשמיעה מכונת הכתיבה כשמגיעים לקצה השורה. הוא אותת לי לפני שעמדתי לחרוג מהשוליים, עזר לי להרגיש קצת כמו כולם, תחושה שאינה מוערכת די הצורך על ידי אנשים שהנם כולם בעצמם, אם בכלל קיימים בני אדם כאלו. מיכאל הכניס אותי פנימה. לפני מיכאל הייתי בחוץ, מטיילת על המשקוף. בחוץ היה לי אמנם אוויר לנשימה, אבל גם היה לי קר. אפי צמוד לזגוגית הקרה, הבטתי על האנשים בפנים, צוחקים ורוקדים בזוגות בחדר מואר היטב ומחומם באש. ניסיתי לשנן את צעדי הריקוד, למקרה שיום אחד ארקוד ביניהם.     

 

התיישבתי ליד השולחן עם בקבוק היין וספל הקפה. עבר כחודש מאז שעזבתי את מיכאל, ובינתיים התחילו הדברים להשתנות בצורה מסודרת, ובלתי ניתנת להכחשה. טעמתי מהקפה. הוא לא היה מוצלח, למרות שהיה אמור להביא ניחוחות של סמטה איטלקית רומנטית הישר אל דירותינו מוגפות הצלונים. היין הקר לא הבליט את תכונותיו הטובות של הקפה. מתחתי את רגליי, והנחתי את הקרסוליים על שולחן האוכל הכבד. בחנתי אותם. נראיתי כמו ילדה שגדלה בחטף, עם תסרוקת סתמית, שרק שחור השיער הציל אותה, וגוף שעסק בעיקר בשינה. מכל הדברים שהפרידו ביני לבינה, הדבר היחיד שיכולתי לטפל בו, בטווח הנראה לעין, היה גילוח הרגליים. על אף שרציתי להניח לזה, לא יכולתי שלא לחשוב: את צריכה להוריד שערות, נורה, לסדר ציפורניים, לרדת לפחות ארבעה קילו במשקל, וגם קצת שמש לא תזיק לך. כשהייתה לי ביקורת על עצמי, נטיתי למתוח אותה בגוף שלישי.

 

מכיוון חדר השינה של אימי נשמעו רעשים. על אף שידעתי שהיא בסך הכל מבצעת מספר תרגילי התעמלות שנתנה בהם אמון עיוור, ואחר כך מחליפה בגדים, דמיינתי שהיא עוטה עליה מדי צבא, מהדקת את הצל"שים ואותות הגבורה לדש החולצה. אחרי שנים רבות שבהן חיתה לבדה, הפכה אימי הפכה לאחד מהאנשים שאוהבים להצהיר שהם מתלבשים יפה בשביל עצמם. נקישות העקבים הקטנים שלה תמיד היו רמות מדיי ביחס לגודלה הכללי ונבעו, כך האמנתי, מתוך כבדות הליכה שנועדה להכעיס אותי.

 

היא הייתה אישה יפה, יפה ממני, גם כשהגיעה לגיל העמידה. קטנה ודקה, תמיד הלכה זקופה, שיערה המלא מוברש היטב ומבריק כשל מגישת חדשות. היא לא עבדה לפרנסתה, אבל לא בגלל שלא רצתה, אלא בגלל שלא ידעה איך. היא האמינה שבחורה צריכה שני דברים בחיים: יכולת להתפרנס וקרסוליים דקים. בלית ברירה, היא עצמה הסתפקה בשני. בעבר, היו לה מישרה או שתיים. היא גייסה תרומות עבור גן ילדים יהודי-ערבי ביפו, אבל כשגמרה לעבור על ספר הטלפונים שלה, התפטרה. בצעירותה עבדה בתור סטייליסטית בהפקות משרד הפרסום של אבא שלי, שבסופו של דבר הצטרפתי גם אני לשורותיו. היה לתפקיד הזה שם אחר בימים ההם. בכל מקרה, כשסיימה להשתמש באוסף אביזרי האופנה הפרטי שלה, התפטרה. בשנים האחרונות אפילו לא ניסתה לקבל עבודה. אבא שלי העביר לה בכל חודש סכום כסף שהספיק לה או שלא הספיק לה. היא לא היתה מודאגת מהעניין. "מקסימום, נמכור את הבית," היתה אומרת לפעמים, כשהיה מגיע חשבון טלפון גבוה במיוחד, והתכוונה לזה. היא הייתה אימי, ואהבה אותי ככל שיכלה. על פי רוב הייתה יכולת זו גדולה מהצפוי.

 

היא לא יצאה מהחדר שלה. אני, בינתיים, סיימתי את הקפה, שכבר היה קר יותר מהיין, משתדלת ללגום לאט יותר. בבית הזה תמיד תקפו אותי דחפים כמעט חייתיים. הניסיון להאט את קצב השתייה היה מאמץ במידה מפתיעה, כאילו היה הספל מלא עופרת. רציתי לגמור את הקפה בלגימה אחת, שיישפך, ירטיב את הסנטר ויכתים את החולצה חסרת הצורה, שכל פתחיה כבר גדולים במידה שווה. למה חזרתי הביתה? מעולם לא העליתי בדעתי שבגיל עשרים ותשע אחזור לגור בבית שהזיכרון הראשון שלי ממנו, עוד כשהייתי בגן חובה, הוא בריחה מתוכננת. מצד שני, להישאר בדירה ההיא בתל אביב נראה לי בלתי אפשרי. הזיכרונות והספקות שהסתתרו במקומות שבהם היו ספרי המשפטים של מיכאל, מערכת הסטריאו שלו ושק האיגרוף

Everlast” שפעם היינו נשענים עליו באהבה, היו נעשים קשים מדי עבורי. משכתי לעברי את העיתון היומי ודפדפתי בו. בחורף ההוא היו לעיתון הערב שלוש כותרות קבועות – "טרגדיה", "שחיתויות" ו"התרעה" וכותרת אחת אלטרנטיבית – "ניצחון". שלוש הראשונות התייחסו לאסונות, למחדלים ולפיגועים. הרביעית התייחסה, על פי רוב, לכדורגל. באותו יום ספציפי כותרת העיתון הכריזה: "ניצחון". הסתכלתי על תמונת הכדורגלן המאושר. שערותיו הארוכות התנופפו לאחור, פניו הזיעו בלהיטות, מקרינות תחושת שחרור מוחלט ואף לא מחשבה אחת שניתן לבטא במילים. הוא ניצב שם, מנופף ידיים קמוצות באוויר, בלי עבר, בלי עתיד, שומע רק את תשואות הקהל ברגע אחד נהדר, שבו הכל מסתדר. פעם אחת, חשבתי, הייתי רוצה להרגיש כמוהו: להבקיע.  

 

סימני חיים

הגרמני המשוגע

הייתי בת ארבע עשרה אבל נראיתי בת חמש עשרה וסיפרתי לדוקטור ולדמן שאני בת שש עשרה. ביקשתי כוס חלב כי הייתי עייפה מן הדרך, והדוקטור רק שאל מתי אכלתי בשר בפעם האחרונה, כדי לוודא שלא אעבור על חוקי הכשרות. הוא היה אדוק בדתו כפי שהיה אדוק במקצועו. משגילה כי איני יודעת מהו מרווח הזמן שיש להמתין בין בשר לחלב, אמר לי, מבלי להרים את עיניו מיומנו, כי אין לו עבודה בשבילי. קמתי בבהלה מן השרפרף הקטן, ויצאתי מן החדר.

מרוב אימה שכחתי את תיק הרופא של אבי בפנים. לבי פעם בחוזקה, השמש כבר שקעה ולא ידעתי היכן אבלה את הלילה. הייתי רק בת ארבע עשרה ויתומה כבר ארבע פעמים ולא הכרתי איש בעיר. לא היתה לי ברירה. דפקתי על דלת המשרד ונכנסתי שוב פנימה. ולדמן אפילו לא הרים את ראשו.

"שכחתי את התיק," אמרתי לו בגרמנית שדבקה בי, כפי שדבקו בי כל השפות.

ולדמן רק הנהן, זקנו השחור זז לפנים ולאחור ולרגע נראה לי כתיש. ואז, כשהושטתי את ידי אל תיק הרופא, הבריק כנראה נצנוץ האבזם בעינו של הדוקטור. "מדוע לך תיק של רופא?" שאל.

"הוא היה של אבי, דוקטור גרינווד," אמרתי.

למשמע שמו של אבי, מרתיח המים הידוע מטבריה, הלוחם בבּוּרוּת ובכולרה, הרים את עיניו ושאל, "ואיך מכינים מחט לשימוש חוזר?"

"זה קשה במיוחד," לחש אבי באוזני.

מבלי להתיישב השבתי לוולדמן, "זה קשה במיוחד."

הקשבתי ללחישות.

"קודם כל עליך לבדוק אם המחט קהתה," חזרתי אחרי אבי, "ואם כן, יש להשחיזה באבן משחזת. אחר כך יש לחטא שלוש פעמים במי סבון ירוק, בנזין ואלכוהול. ואז מעבירים בה חוט טבול בפרפין."

דוקטור ולדמן חייך חיוך מהיר של איש האוהב את מלאכתו ואמר, "שוועסטר גרטה נמצאת כעת במטבח. גשי אליה, היא תיתן לך כוס חלב."

כך, מתוך כבוד מדעי, גייס אותי ולדמן לצבא אחיותיו. התחנכתי כנוצרייה, ובכל זאת, אבי הרופא, שהרחיק אותי מן היהדות, הוא שקרב אותי אל לבו. הייתי מקרה חריג, פריצה, ושנים רבות לאחר מכן עוד המשיך ולדמן, הגרמני המשוגע, לעמוד בפתח בית החולים, מגרש בידיו הארוכות מחלות רעות וגויים.

באותו ערב ראיתי את שוועסטר גרטה בפעם הראשונה, והיום, כשבעים שנה אחר כך, ראיתיה בפעם האחרונה, ובשתי הפעמים היתה עטופה לבן. גם אז וגם היום היתה מוכרת לכל. אז, כשהיתה בעיר רק שנתיים, כבר יצא שמה בכל הארץ והכל הכירו את סיפור עלייתה האגדי: היא היתה אחות בבית החולים על שם סלומון היינה בהמבורג, ובמטרה להגיע לפלסטינה נסעה מברלין לבודפשט, שם עלתה על האוריינט אקספרס לקושטא, משם באוטו לדמשק עם ארתור רופין וחבריו שנמלטו מן המקום, אחרי שהואשמו בציונות. המכונית נסעה דרך ההרים במשעול שרוחבו כרוחב הרכב הקטן, ומשהגיעו לדמשק נאלצו להמתין במשך ימים עד לבואה של הרכבת החיג'אזית שלקחה אותם לירושלים. ארבעה שבועות ארך המסע ושישים ושמונה שנים נשמר זכרונו. שוועסטר גרטה היתה אז בת שלושים ושתיים, ואתמול, יומיים אחרי יום הולדתה המאה, נפטרה בחדרה שבבית החולים, שאותו לא עזבה מעולם.

הייתי בלווייתה של שוועסטר גרטה עם מאות אחרים. את האחיות שהגיעו ללוויה זיהיתי בקלות, על פי הקמטים שמסביב לעיניים. עיניים שמצטמצמות בריכוז, מנסות לקרוא אותיות ומספרים, מבקשות סימני חיים. רק חלק קטן מן הבאים ללוויה הכירו את גרטה. רובם באו להתחנף אצל המוות. אני נשארתי בבית הקברות עד שירד הערב, ולא חששתי מהחושך ולא מתאונה, כי ידעתי שרוחה של גרטה מסתובבת, נושאת עמה תיק תרופות ופנס רוח, כמו בכל פעם שיצאה מבית החולים. ישבתי שם על ספסל אבן קטן שלא ידעתי אם יועד לחיים או למתים. מוקפת במחשבות חסרות צליל, נזכרתי בערב שבו ראיתי אותה בפעם הראשונה, ראשה העגול מתגלה לרגעים מאחורי להבות המדורה בחצר בית החולים, והיא מחטאת כלי ניתוח בתוך קערית מים.

משראיתיה מאחורי המדורה, הבנתי שאין לבקש ממנה דבר, אפילו לא כוס חלב. מיד הבנתי שלעולם לא אורשה להיראות עייפה במחציתה.

היא הסתכלה בי לרגע ושאלה בגרמנית: "ערבית? גרמנית? אנגלית?" ואפילו לא שאלה אם אני מדברת עברית.

"אנגלית," אמרתי לה, ולשנייה אחת, כשניסתה ליישב את עורי הכהה עם המבטא הסקוטי, התרחבו עיניה. אך מיד הושיטה לי ארגז ואת חפירה ואמרה, "Dig."

"מה?" שאלתי.

גרטה לא ענתה ורק הפנתה אותי בידה אל אחד העצים.

לאורה של המדורה חפרתי והטמנתי את הארגז עם חומרי החבישה הגרמניים באדמה. ולמחרת בבוקר, כשהגיעו הטורקים לבצע חיפוש פתע אחר ציוד להחרימו לטובת חייליהם, הבנתי שבכל פרט בעולמם של ולדמן וגרטה יש היגיון. אחרי אותו בוקר המשכתי להתפלא, אבל הפסקתי לשאול שאלות.

לא שאלתי שאלות כשראיתי את ולדמן מרגיע בסטירת לחי חולה שהשתולל מכאבים, ולא שאלתי דבר כשקיבלתי עלי לעבוד במחלקת המחלות המידבקות והפכתי למעשה לאסירה, משום שאחרי שנכנסתי נאסר עלי לצאת משם במשך חודש שלם כדי למנוע הדבקה. לא שאלתי מדוע כל אחות שרצתה לצאת מתחום בית החולים נזקקה לאישור, ומדוע חזָרה אחרי שמונה בערב חייבה אישור מיוחד. לא שאלתי מדוע, גם אם היינו עובדות עד שתיים בלילה, נאלצנו לעמוד לפני גרטה למחרת, בעשר דקות לפני שש, כשהיא כבר אחרי אמבטיה לוהטת, נראית כעגבנייה חלוטה בחלוק לבן, בוחנת אותנו העומדות לפניה מצוחצחות, רואה הכל, אפילו את סיכת האחות, ושואלת, "אין לך זמן לצחצח את הסיכה?"

אבל פעם אחת כן שאלתי. הייתי בת חמש עשרה, אבל נראיתי בת שש עשרה, ושאלתי אם אוכל לקבל יום חופש לכבוד יום הולדתי השבעה עשר. באי-רצון גלוי, גרטה אמרה שאוכל, אך שעלי לחזור בזמן לארוחת הערב. כל היום הסתובבתי ברחובות לבדי, ולמשך כמה שעות הצלחתי לדמיין עד כמה יפה יהיה העולם כשאהיה גדולה. עמדתי על קצות האצבעות ביום ההוא, ויכולתי לראות ממנו עתיד אפשרי. את אחר הצהריים והערב ביליתי עם אחת האחיות וארוסה. ידעתי שהשעה מתאחרת, אבל לא יכולתי להתנתק מהם. בבית הארוס ישבה חבורת בחורים ובחורות שצחקו יחד כפי שמעולם לא שמעתי אנשים צוחקים. הם שתו סיידר חם עם אלכוהול בספל ענק, שעבר מיד ליד, ודיברו על כל דבר. בפיהם, כל דבר נשמע חכם וחשוב ומגרה. הם היו כשיירה שעברה על פני חיי, ואני עמדתי מחוץ לביתי, צמודה לגדר גורלי, מסתכלת עליהם בעיניים כלות.

בסופו של דבר חזרתי לבית החולים הרבה אחרי השעה המותרת. במטבח חיכתה לי ארוחת הערב המאשימה שלי, לידה פרח ותחתיו כרטיס ברכה מגרטה. בידיים רועדות פתחתי את הכרטיס וקראתי בו. בכתב ידה המושלם, אף שבקושי ידעה עברית, העתיקה גרטה את שירו של רבינדראנאת טאגור, שהיה תלוי וממוסגר על קיר חדרה. פעמים רבות כבר קראתי את השיר ההוא, ועד היום אני זוכרת את המילים הבטוחות בעצמן, המתחרזות ללא רחם : "נמתי וחלמתי / החיים הם חדווה / קמתי והשלמתי / החיים הם חובה / פעלתי ונדהמתי / החובה היא חדווה." ידי, שרעדו בעצבנות, הדפו את הצלחת, שהתנפצה על הרצפה.

בעיניים דומעות קיפלתי את הכרטיס והכנסתי אותו לתיק הרופא של אבי. אכזבתי את גרטה, שהסיקה על בסיס אותו יום כי חיי האחות אינם בשבילי. חיי האחות, שבדרך לא ידועה היו לחיי. היום, לפני שיצאתי ללוויה, חיפשתי את הכרטיס הנוזף ההוא, להניח על קברה. את הכרטיס לא מצאתי, אך את השיר איני יכולה לשכוח. חיכיתי עד שהלכו האבלים, ולחשתי אותו על קברה הטרי, העמוס פרחים. ועוד אמרתי לה, אנחנו שתינו נמלטנו אל הרפואה. שתי יתומות שאיש לא רצה בהן, נמלטנו אל החולים. אל החולים שתמיד נזקקים, שתמיד רוצים.

אחרי אותו יום הולדת בבית החולים ידענו, דוקטור ולדמן, שוועסטר גרטה ואני, שיש למצוא פתרון אחר בשבילי. וכשדוקטור יֵגֶר מזכרון יעקב פנה וביקש אחות פרטית לטיפול בילדה חולת דיאבטיס, ידענו שלושתנו שזו התשובה, וכבר למחרת היום יצאתי בכרכרה מבית החולים שבירושלים לבית החולים בזכרון יעקב, אוחזת בתיק הרופא של אבי. מאחורי, בשער בית החולים, עמדה האחות המאורסת ונופפה לי לשלום. כיוון שעמדה להינשא, איבדה מערכה לגמרי בעיני גרטה, ומאחר שלא היה לה מה להפסיד, עמדה ונופפה במרץ. גרטה עצמה אפילו לא ידעה שעזבתי באותו בוקר. באותה שעה היתה עורכת תמיד סיבוב חולים עם יתר האחיות, וכשהכרכרה שלי התרחקה בוודאי גערה באחת מהן, "החולה הזאת קוראת הרבה, השנייה אינה קוראת כלל, ובכל זאת עששית הקריאה נמצאת ליד זו שאינה קוראת." אני התרחקתי מגערותיה ומן הגרמני המשוגע שנתן לי קורת גג ומקצוע. והכל זכור בבהירות, אף שארע לפני שנים רבות כל כך. הכל זכור על אף שוולדמן עצמו מת מזמן, ועכשיו מתה גרטה, וכל האנשים החשובים הפכו זה מכבר לרחובות.