בשבועות הקרובים אני גאה לארח בבלוג שלי את אמיר שפר, שבנדיבותו חלק איתי מחשבות שהתעוררו בו למקרא רשימות שלי ושל צביקה בספרנו "ללא מלים: ה חברה הישראלית בראי השפה". לצביקה ולי היה מה לומר על מלים כמו "משק", "בן מיעוטים" ומושגים כמו "שם האב" ומרכזיותם בחברה הישראלית. קריאה זריזה הבהירה לי כי מחשבותיו של אמיר מאלפות, מסקרנות ומעוררות למחשבה, וללא ספק עומדות בזכות עצמן. הוא הסכים להתארח בבלוג שלי, ואני שמחה לפתוח באופן בו הוא מנתח את המילה "משק":
"הדבר המדכדך ביותר עם המילה משק הוא האופן היעיל שבו היא משרתת את תהליך ההפרטה. כל משפחה מקיימת משק בית, שבו היא מנסה לתמרן בין ההכנסות המגבלות לבין הצרכים וההוצאות, ואפילו לחסוך ליום סגריר. מעל לכל משקי הבית קיים "המשק", והדעת נותנת שבמשק זה, הממשלה משמשת בתפקיד שדומה לזה של ההורים בתא המשפחתי, כלומר – לדאוג לרווחתם של אזרחי המדינה. אם נזכור שהמילה משק היא גם שם נרדף לקיבוץ (לפחות הקיבוץ הישן, לפני שמרכז המשק הוחלף במנהל הקהילה), והקיבוץ הרי שייך לכלל החברים, וכשהקיבוץ מרוויח גם החברים נהנים, הרי שאפשר להבין את הגאווה שממלאת את ליבנו כשמתפרסמים נתונים כלכליים שונים שעל פיהם המשק צומח ומתפתח.
אלא שמאחורי כל זה לא מסתתר בהכרח אושר גדול. המשק אינו סכום כל משקי הבית, שברבים מהם הדבר היחיד שצומח ומתפתח הוא האוברדראפט, ושיפור מצב המשק אינו מעיד בהכרח על שיפור מצבם של האזרחים. הוא בסך הכל מעיד על גידול בפעילות העסקית, שממנה נהנים בעיקר הבעלים של התאגידים הגדולים. האם מישהו באמת חושב שגידול במחזור המכירות של הסופרפארם יגדיל בהתאם גם את שכרם הזעום של הקופאיות והמחסנאים?
כך שבזמן שנחמיה שטרסלר וחבריו מתפעלים ממצב המשק, ואזרחים רבים רואים בהישגים אלה הוכחה לצדקת דרכם של ההפרטה והקפיטליזם, ראוי לשוב ולהזכיר: גם כשהמשק צועד קדימה, הרבה משקי בית דווקא נסוגים לאחור, כמו שאמר פעם עמיר פרץ: קל לקטר לדהור קדימה, כשהוא משיל מאחוריו את הקרונות המכבידים." (א.ש.)
השארו איתנו, אחרי הפרסומות: "בן מיעוטים", "שם האב" וגם "פיצוציה".
אימהות אובדות 
תגובות
אז מה ניש? הכל טוב?