להגדיל לך בשקל תשעים לקומבינציית גילוי עריות ולסביות?

התגובות הרגשיות להזמנה לחגיגת החתונה שלי ושל אלה סקרנו אותי (המופיעה בהמשך). בסך הכל, אנחנו מוקפים נשים שאומרות על הבנים הקטנים שלהם בהתלהבות "הוא ממש מאהב קטן". ולא נדיר שכשאבא לא איננו, פונים לילד הקטן ואומרים לו "עכשיו אתה הגבר בבית".  אז מה כל כך מקומם ברעיון שאני רוצה להתחתן עם אלה, ואולי היא רוצה להתחתן אתי? (שאלתי אותה, אגב, והיא אמרה "כֶה", (שזה "כן").

מי שמתנגד לנישואיי עם אלה שידבר עכשיו או לנצח ינצור את לשונו

מאחר שלא נראה לי שמדובר בחרדה מפני גילוי עריות בלבד (כאמור, אדיפוס זה כבר ממש סטנדרט), שאלתי את עצמי אם לא מדובר בהומופוביה. הרי ברעיון שאני אתחתן עם אלה אני מגדילה בשקל תשעים את הרעיון של גילוי עריות לקומבינצית גילוי עריות ולסביות. כל זה הזכיר לי רשימה שמתפרסמת בספר החדש שלי ושל צבי טריגר "ללא מלים" העוסקת במושג "כדי שהילד לא יסבול", ואני מצטטת מתוך הספר:  

כשהתינוקת המתוקה שלי נולדה (טפו טפו טפו) מצאתי שקל לי מאוד לבדוק ביחס אליה את גבולות הנאורות שלי. "יום אחד," הייתי מסבירה לה, "כשמישהו או מישהי יתאהבו בך וירצו להתחתן איתך, את תצטרכי להסביר להם שאת כבר מיועדת לאימא שלך." מאז אני מתכננת יחד איתה מה נלבש בחתונה שלנו אנחנו עדיין מתלבטות בין לבן לוורוד. אני חושבת שבסופו של דבר נלך על ורוד, ונשאיר את הלבן לאורחים.

אבל לא כל בני המשפחה באותה דעה (אף שכולם מסכימים על ורוד). חלקם עדיין לא אוהבים את הרעיון שהילדה יכולה לעשות מה שהיא רוצה, וזה כולל לבחור לה בת זוג או בן זוג לטעמה. וכן שמעתי מפיהם את הנימוק הכמו-ליברלי החדש, "אבל לא היית רוצה שהיא תסבול בגלל שהיא תהיה שונה." לא ידעתי איך להגיב. איך להצביע על המעגליות האכזרית של דפוס החשיבה הזה. רק חייכתי לעצמי, כי זה באמת לא משנה, היא מתחתנת עם אימא. אבל אחר כך ניסיתי לנסח לעצמי את הקושי.

אנחנו מתרצים את השמרנות שלנו בקיומה של סלקציה אכזרית המבוססת על שוֹנוּת, אבל אנחנו עצמנו אלה שמפעילים את פס הייצור של שוֹנוּת זו. מגוון הערכים בספר הזה מתעד את האופן שבו השפה ממיינת ומסייעת במיון כפייתי של קבוצות והצבתן על היררכיה אכזרית של איכות ואפילו של אנושיות: ערבים, נשים, הומואים, דתיים ומזרחים מתחרים ביניהם על הדמיון לאמת המידה האנושית – הלא היא הגבר היהודי, האשכנזי הסטרייט. זה לעוס, אבל מה לעשות, זה נכון.

זה שאנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ייוולדו הומואים, כדי שלא יסבלו מחריגותם, רק נשמע פחות משונה מאשר אם היינו אומרים, שאנחנו מקווים שלא ייוולד לנו ילד מזרחי, ערבי, דוס או אישה (פרי בטן שבחוגים מסוימים עדיין מתייראים ממנו). וטענת החריגות מאבדת מתוקפה כשמבינים שהיא פועלת בצמוד לתהליך המיון והשיפוט התרבותי שלנו, ואלה גלגלי שיניים באותה מערכת. 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבינו מלכנו  On יוני 29, 2007 at 10:54 pm

    לא פלא שאת לומדת פסיכולוגיה

  • הפסיכולוגית  On יוני 29, 2007 at 10:59 pm

    לא החשש מגילוי עריות וגם לא החשש מהתחתנות בני אותו מין
    רק
    החשש מניצול תלות נפש צעירה בזו שמספקת לה הכל
    תלות שנוצרת גם כשנשיא מציע חברות זמנית לפקידה שלו
    רחמא ליצלן
    אהבה נעימה וטובה לכן
    יפיפיות
    הכל טוב

  • דינה  On יוני 29, 2007 at 11:16 pm

    איך את מצליחה לפזול רק בעין אחת?!

  • בועז כהן  On יוני 29, 2007 at 11:30 pm

    את לא צריכה להתחתן איתה. תהיי אמא שלה. תהיי קשובה לה. תהיי שם, בשבילה, כשהיא תצטרך – והניחי לה לנפשה, כשהיא תרצה בזאת.

    את לא זקוקה והיא בטח שלא זקוקה לסימביוזה.

    אהבה אמיתית היא שתי אוטונומיות שמנהלות תקשורת ביניהן.

    אבל הילדה מתוקה מאוד וברורה לי האהבה העצומה שלך אליה

  • נעמה  On יוני 30, 2007 at 12:33 am

    יותר מטריד אותי אם הן יהיו כמו.

  • טלי  On יוני 30, 2007 at 1:17 am

    אבל תודה על מה שכתבת. יש אנשים (כמו אמא שלי!) שעדיין חושבים ככה.

  • עיישה  On יולי 1, 2007 at 1:08 am

    זה שיש הורים ואמהות שעושות מהילד שלהן מאהב או עושות ממנו את "הגבר בבית" זה לא עושה את זה למקובל ומוצלח. קומפלקס אדיפוס אמור להיפתר, אם כבר התייחסת אליו, על ידי נוכחות של האב, שמראה לבן שגבר יש רק אחד בבית ואז הבן מבין שאמא לא תהיה שלו באופן ישיר כמו שהיא של אבא, אלא הוא יזכה בה רק דרך הזדהות עם האב ויהיה כמוהו. מי שתקוע שם תקוע בקומפלקס אדיפוס. זאת בסך הכל תיאוריה כמובן, אבל זה בטח לא דבר מקובל שילד יהפוך לגבר. אם הוא לא יהיה ילד בתקופת הילדות שלו, איך הוא יהיה גבר כשיגדל? כל דבר בעיתו…
    הבעיה כאן אינה גילוי עריות ולא לסביות. נכון שגילוי עריות זה טאבו ונכון שלסביות אינה מקובלת בחברה לרוב. אבל לקחת ילד קטן, גם אם זו אמא שעושה את זה לבן שלה, ולא משנה באיזה גיל, ולעשות ממנו בן זוג, מאהב או בעל שכועסים עליו במקום על המבוגר, זה לא מתכון לילדות מאושרת.
    תשכנעי אותנו עם נימוקים אחרים…

  • אומגה  On יולי 1, 2007 at 10:35 am

    על מיון הקבוצות, הסלקציה האכזרית של הומואים, מזרחים, נשים וכו'. הקשר שאת עושה בין הדברים הוא מאולץ.

    לי יש הרגשה מאוד ברורה שאם בן-זוגי, שהוא גבר, יהודי, אשכנזי וסטרייט (אח, איזה כיף לו), יגיד שהוא הולך להתחתן עם בנו או עם בתו כשיגדלו – הוא יזכה להרמות גבות ולביקורת לא פחותה מזו שאת זוכה לה, ואולי גם יותר, כי במקרה שלו זה יישמע לאנשים מפחיד ומאיים יותר. כי הוא גבר וידוע שרוב מקרי גילוי העריות המדווחים הם של אבות לבנותיהם. ובהחלט, אנשים יגיבו ברתיעה לא רק אם הוא יגיד שהוא רוצה להתחתן עם בנו, אלא גם אם יגיד את זה על בתו – למרות שאם יגיד את זה על הבת לא יהיה בזה רמז להומוסקסואליות. אני לא חושבת שאת יכולה להוכיח שהתחושה שלי בנוגע לזה היא לא נכונה.

    גילוי עריות הוא טאבו מושרש ובסיסי כל-כך שפרויד הניח שהוא בא מסיבות פיזיות, אינסטיקטיביות ממש. לדעתי פרויד צדק בעניין הזה.

    אז לא, לדעתי באמת אין טעם לעשות לך סצנות אם את אומרת שתתתני עם בתך, כי ברור שבמקרה שלך זה סתם נאמר כספק בדיחה קלילה, ספק כמטאפורה שמשמעותה "אני נוראאאא אוהבת את הבת שלי והיה נפלא אם הייתי יכולה להיות בקרבתה תמיד", וספק כפרובוקציה שמטרתה להשיג תגובות מזועזעות ולצאת מגניבה ופריקית מול כל המרובעים והמדכאים האלה. אבל להפיק נאום חברתי כזה על קבוצות מקופחות ומודרות רק בעילה של תגובות מזועזעות שאת מקבלת על רמז לגילוי עריות, טאבו שהוא חזק בהרבה מכל קיפוח של מזרחים – זה באמת כבר מאוד לא משכנע. את מטפסת על עץ גבוה מדי.

  • הפסיכולוגית  On יולי 2, 2007 at 9:21 am

    שהיום היום היא מוכנה להתחתן
    לא פעם כשהיא תהיה גדולה
    וכמו שנאמר לעיל
    החמידות האינסופית…
    צריך לזכור את זה כשייגדלו וייבעטו

  • ל  On ינואר 14, 2008 at 10:21 am

    ברצינות, מהטור בטיים אאוט נשמע שאתם לא יחד. קרה משהו?

Trackbacks

  • By יעל ישראל עושה רוח on יולי 1, 2007 at 12:07 am

    לאחרונה סערו קצת התגובות אצל עמליה רוזנבלום, בפוסט על חתונתה עם בתה הפעוטה. עלו שם כל מיני רמזים לגילוי עריות, סימביוזה, וחלילה לסביות. שמעתי נכון? אתם נורמלים אתם?
       ואילו אני, אולי תתפל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: