כאילו לא חסרים לי דברים להרגיש אשמה עליהם. כעת אני מרגישה אשמה גם על כך שאני מזניחה את הבלוג. אומרים שהלידה לא נגמרת עד שהשיליה יוצאת. לדעתי, הדבר שמסמל את תחילתה של האימהות הוא דווקא לידתה של האשמה. בכל אופן, אני נאלצת לעשות פעולה שבשפת ההיי-טק (אל תשאלו) קוראים לה "לתעדף", או כמו שהיינו אומרים פעם – אי אפשר להיות בשני מקומות באותו זמן, או כמו שאבא של בעלי קורא לזה – אי אפשר לרכב עם תחת אחד על שני סוסים, וכמדומני יש גם ביטוי דומה שמדבר על חתונות.
לכן לא יצא לי לכתוב רשימה חדשה – למרות שיש כל כך הרבה דברים לדבר עליהם. ובינתיים התחלתי לכתוב טור קבוע בטיים-אאוט, שיעסוק בחווייותי האישיות בעיר, והנה הלינק למהדורה הדיגיטלית. אז זה לא במקום פוסט חדש, זה בינתיים.
אימהות אובדות 
תגובות
קראתי את המדור החדש והמקסים
ועל הדרך קראתי גם את טורי הלוחשת לתינוקות שלך. ומה אני אגיד… את מעולה
שמעי, אחרי ששפכתי מררתי על הטורים החדשים של מוסף הארץ (ועוד ננזפתי על כך על ידי אחד הכותבים) אני חייב, פשוט חייב, להגיד שמאוד נהנתי מהטור שלך. תודה.
/
אכן. ואיך חשבנו שאנחנו נצליח לעשות את זה לא מושלם במודע, ובכל זאת לא להרגיש אשמות, נכון?
אוף. אולי צריך לקרוא לזה "אשמא".
גם אני מאד נהניתי מהטור בטיים אאוט, הנייר היחיד שעדיין עובר בין אצבעותי.
שמחה שיצא לך לכתוב איפה שהוא, חיפשתי אותך פה באמת כמה שבועות.
דרישת שלום,
רונית
באיחור…אבל רק שתדעי שעשיתי מנוי לטיים אאוט בגללך אפילו שאפשר לקרוא באינטרנט
הרגע ראיתי את הופעתך הבינונית בלונדון וקירשנבאום.
היית קפואה, עצורה, על גבול הפולניה עם המקל בתחת.
החולצה האדומה ארזה אותך יפה, אבל זו הופעה אומללה.
חבל + לא נורא.
העיקר שאת סופרת, מבקרת, ואמא.