משפחה בימי כולרה

שבוע המשפחה נחגג אצלנו בנסיבות מיוחדות. פתחנו אותו בכך שאני ואחי לקחנו את אבינו לבית חולים, לאחר שהגיע למצב שבו לא היה יותר צורך במלים. יש מצבים כאלו, ואין צורך לפרט אותם במונחים ציוריים. בואו נגיד רק שהסימפטומים שלו היו כל כך משונים, שאם היה חי לפני מאתיים שנה בוודאי היו מכריזים עליו כקדוש.

עשרים וארבע שעות אחר כך התינוקת הוכרזה כחולה בדלקת ריאות. דלקת ריאות אצל תינוקות זה קצת פחות מפחיד מאשר אותה מחלה אצל מבוגרים, אבל כמובן שכשזה מגיע לילדה שלך הפרופורציות מתעוותות. האמת היא שבמובן הזה אני אימא לא מספיק דאגנית, ובמקרים הנדירים שאני לוקחת אותה לרופאה כבר שולחים אותנו משם למיון או למוקד. מה שקרה גם הפעם. "לא שמת לב שיש לה ברונכיט?" שאל אותי הרופא בסבר פנים חמור. לא, האמת היא שחשבתי שהשיעול שלה הוא לא שוס, אבל מה לעשות, הרבה דברים בחיים הם לא שוס כרגע, והם עוברים. וחשבתי שהשיעול יעבור כמותם. הוא עבר… לריאות.

הרופא במוקד היה שווה פוסט בפני עצמו, מאחר שהניח את הסטטוסקופ על חזה של הקטנטונת ובעודה צורחת אמר לה "לא נורא, אני רק בודק אותך בציצים וזה נגמר." זה כמעט נגמר בחניקת רופא בסטטוסקופ, אך מאחר שהיה כבר יום שישי ועדיין עמדה בפניי המשימה למצוא כל מיני תרופות נדירות בבתי מרקחת שעומדים להגיף את שעריהם לקראת השבת, לא הרגתי אותו.

כך עבר השבוע – בין אינהלציות לקטנה, שצורחת כאילו ניסיתי להשתיל לה איברים בלי הרדמה – לבין ביקורים אצל אבא שמעבירים אותו ממחלקה למחלקה כמו חבילה בדואר, שאף אחד לא סגור על לאן היא שייכת.

והיו עוד כמה אירועים משפחתיים – בין האינהלציות לביקורים בבית החולים, לאחי הקטן-קטן מלאה שנה. (תתמודדו עם המידע הזה לבד), אני התחלתי לעבוד בירושלים, לתינוקת טיפס שוב החום לארבעים, המטפלת וסבתא א' לקחו אותה שוב לרופאה, הבעל נסע לניו יורק, סבתא ב' הגיעה לביקור ונשארה מחוץ לבית הנעול משום שלאף אחד לא היה מפתח.

ואז, ערב אחד, כשמחסור במטפלות, סבתות, בעלים וכוח הביא אותי ואת אחי לנסוע עם התינוקת לבקר את אבינו בבית החולים, שמענו כל הדרך שירי גזוז. התינוקת הייתה לגמרי מרוצה. בדרך חזרה מתל השומר הגענו לשיר "אה או". היא כבר הייתה הרוסה. שכבה עלי, עיניה עצומות למחצה, ואני ואחי שרנו את השיר. אתם יודעים איך הוא הולך:

 

"חשבנו מה כדאי לשיר

ביחד עם קהל.

משהו לא מסובך

אולי אפילו קל.

חרשנו אלף מנגינות

ואלף הימנונים

ובסוף מצאנו מנגינה

אך אין לנו מילים.

 

אה או אה או…

 

חשבנו שיר מולדת

או פזמון לשנות שלושים.

או איזה שיר על השלום

מוקדש לחיילים.

אך מכל הסימפוזיונים

לא יצא לנו דבר,

כי בסוף תמיד חזרנו

לאותו פזמון מוזר.

 

אה או אה או…

 

הגיע זמן לסגור ענין

ואין לנו ברירה.

נתקענו עם השיר

כמו חתן עם הכלה.

עשינו שמיניות

התפתלנו מכאב,

אך כשנכנסים לבעיה

נותר רק לצפצף.

 

אה או אה הו…"

 

וכשהשיר נגמר, היא רק הרימה את ראשה החם והכבד ואמרה, "עוד". היא לא מכירה הרבה מלים, הקטנטונת, אבל במה שהיא מכירה היא בהחלט יודעת לעשות שימוש אפקטיבי.  "עוד" אז עוד. לחצנו על PLAY ושרנו שוב ביחד עם כולם:

 

"חשבנו מה כדאי לשיר

ביחד עם קהל.

משהו לא מסובך

אולי אפילו קל.

חרשנו אלף מנגינות

ואלף הימנונים

ובסוף מצאנו מנגינה

אך אין לנו מילים.

 

אה או אה או… "

 

כבר התחלנו להתקרב לתל אביב, כל-בו שלום המסמן את הקרבה הביתה התנוסס, וכשהשיר נגמר, התינוקת שיכולתי להשבע שהיא ישנה לגמרי הרימה את ראשה ואמרה "עוד". אז צייתנו. בעוד המכונית הקטנה נוסעת בפיתולי נווה צדק, שרנו שוב:

 

"חשבנו שיר מולדת

או פזמון לשנות שלושים.

או איזה שיר על השלום

מוקדש לחיילים.

אך מכל הסימפוזיונים

לא יצא לנו דבר,

כי בסוף תמיד חזרנו

לאותו פזמון מוזר.

 

אה או אה או… "

 

עכשיו כבר הגענו הביתה. חנינו מתחת לפנס בודד, בשכונה שהעיריה אוהבת לכבות בה את הפנסים באופן רנדומלי. השיר כבר נגמר, אבל אלה רצתה עוד פעם אחת, וכך ישבנו, אני אחי ובתי במכונית, אחרי ביקור בבית חולים אצל אבא שלי. עיננו עצומות ואנחנו מפזמים בחרישיות. ואז הבנתי, שבעצם המלים האלמותיות הללו של גזוז, מיטיבות לתאר משפחה, בדיוק משום שהן שאומרות את שלא ניתן:  "אה או אה או אה או אה/ אה או אה אה או או /אה או אה או אה או אה או/ אה או אה או אה או".

 

 

  

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ימימה  On פברואר 15, 2007 at 12:24 pm

    שיש בהם איזה קסם. אחד שפועל אצלנו היטב הוא "הכינור של דור" מדיג דיג דוג, ששורת המחץ שלו "איזה מין כישוף יש בכינור של דור" הולמת אותו מאוד.

    החלמה מהירה לכולם.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On פברואר 15, 2007 at 2:29 pm

    פוסט מקסים. מאוד מתאים לכותרת – איך להיות אמא מתוך ובתוך כל זה.
    ובת. ואחות.

  • /  On פברואר 15, 2007 at 5:57 pm

    /

  • ח ל י  On פברואר 15, 2007 at 9:30 pm

    מאד נוגע ללב. האהבה שלך לאלה מורגשת דווקא באיפוק המילים שלך והקרבה לאחיך ובוודאי לאבא מצליחה לרגש גם.
    הרבה בריאות לכ ל ם –

    http://www.notes.co.il/chelli/28558.asp
    נ.ב. זה יעזור :)) ותמיד אומרים על זה: עוד!

  • דרור פויר  On פברואר 15, 2007 at 11:39 pm

    מרגש מאוד. בריאות לכולם

  • רופא  On פברואר 15, 2007 at 11:52 pm

    איזה פוסט מעולה ומרגש, כתוב היטב ובמקרה יצא לי לקרוא אותו ביחד עם הפוסט הקודם שפספסתי אז סתם רציתי להגיד שזה מחזק את הרגשתי לגבי דברים בעולם ואיזונם. משום מה יש לי נטיה להאמין שאחרי טוב (במקרה שלך חופש קצר) צריך לבוא איזה איזון לכיוון הנגדי, סתם על מנת להבהיר לעצמנו שאנחנו בני אדם ובני אדם לא נועדו לא לחיות בגן עדן ולא בגיהנום

    בכל מקרה, הצטערתי לשמוע שכמעט כרכת סטטוסקופ סביב קולגה, למרות שאני מאמין שלא סתם כתבת את זה ומאחל לך שלא תזדקקי לרופאים ואם כן אז לנורמלים וחביבים

    הרבה בריאות, לקטנה, לאבא ולכל המשפחה (יום המשפחה ביום ראשון, סבא בא, אבא בא, אריה מכפר סבא בא, מי שבא ברוך הבא)

  • יאני  On פברואר 16, 2007 at 9:57 am

    או ביום שישי לפני הצהריים כשיש לחץ להספיק להגיע לקופ"ח, למיון אם צריך ואח"כ עוד לבית מרקחת, או ביום ישי בערב, או בשבת. ככה זה.
    עכשיו הבן שלי בן השנתיים מייבב כשהוא אוכל ש"כואב לו מָיוֹשן" ומצביע על הפה, ואני שוברת את הראש אם זה פצע קטן בלשון, שהוא נשך את עצמו בלשון, או שכואבת לו השן וצריך למהר לרופא שיניים או שהוא יסבול כל הסופ"ש.

    הרופא שהיה לכם בביה"ח דפוק (או קצת מחורפן מעבודה בתנאי לחץ וזקוק נואשות להסבה לתנאי קליניקה פרטית).

  • אסי  On פברואר 16, 2007 at 2:12 pm

    יפה זה. מרים את הראש ומבקש עודפעם

  • מיכל  On אפריל 1, 2007 at 12:41 pm

    ולכן לא אומר לך 'עוד'. אבל הפוסט מאוד נוגע ללב.

    רק בריאות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: