איפה בשיר מסתתרת אימא?

ליום אין התחלה ואין לו סוף. בשש וארבעים התינוקת אמנם קוראת א-בא א-בא במיטתה, אבל זה תורה של אי-מא אי-מא לגשת אליה, ואני ניגשת. אנחנו מתחילות את היום בשירה ובריקודים. היא אוכלת קורנפלקס עם חלב (הקורנפלקס ממותק, כי אביה התבלבל בקניות, והחלב כבר לא אורגני, כי המחיר באמת מופרז), ואני קוראת על אחמניג'אד.

בתשע בבוקר מגיעה המטפלת, ואני מזנקת מן הדלת, ליום עמוס פגישות, שיעור שאני מלמדת, שמתנהל טוב (כך חשבתי) אבל בסיומו תלמידה לוקחת אותי לשיחה ונוזפת בי לטובתי על כך שאני יהירה והדבר פוגם במוטיבציה של התלמידים לעבוד. אני מסבירה לה שנשיאת חן בעיני התלמידים אינה נמצאת בראש המטרות הפדגוגיות שלי, ורצה משם.

בין הכל הצלחתי לדחוק שעה לסדר ציפורניים. אבל תוך כדי מה שאמור להיות זמן להתרגעות אני קובעת עם טכנאי המזגנים (המזגן דולף לחצר של השכן), קובעת פגישות בשני גנים (השמועות אומרות שהגיע הזמן להתחיל לברר), ומנסה להזיז ראיון שנקבע ליום רביעי בגלל פגישה שנקבעה בירושלים לאותו זמן.

 אני קרבה הביתה, השעה ארבע וארבעים, עוד לא אכלתי דבר מאז ארוחת הבוקר, אבל יש לי כמה דקות לא מנוצלות ואני מחליטה לעבור בחנות הטבע ולקנות שם טופו ושיבולת שועל מהסוג שהבעל אוהב.

אני מגיעה הביתה בחמישה לחמש, המטפלת והתינוקת שמחות לקראתי. המטפלת עוזבת בחיוך, לא לפני שהיא נפרדת מהדובי, ואני מורידה נעליים ובכך מסמנת את תחילתה של משמרת הערב.

בשלוש השעות שמתחילות לתקתק מאותו רגע אנחנו אוכלות, מתנשקות, מתחבקות, רואות חצי שעה "ספר הג'ונגל", משחקות בתופסת, מדברות בטלפון, שוב אוכלות, שוב מתנשקות, רואות קצת "לונדון וקירשנבאום". היום שמתחיל באחמניג'אד גם נגמר באחמניג'אד.

סוף כל סוף מגיעה השעה היפה ביממה – שבע וחצי בערב. אני ממלאה לה אמבטיה, והילדה מתחילה לשיר "טיק- טק. טיק- טק." היא מסתכלת עלי בחיוך, ואני מתחילה לשיר לה:

איזה שעון בן חיל?

אשר איננו נח!

ביום וגם בליל

דופק, דופק הוא כך:

טיק-טק, טיק-טק!

שוב ושוב אנחנו שרות, והקטנה מלווה אותי בקריאות רמות של "טיק-טק", ורק כאשר אני מוציאה אותה בשירה מהאמבטיה, אורזת אותה בפיג'מה, מניחה אותה במטה, יוצאת מהחדר, פותחת את המחשב ומתחילה לבדוק אימיילים ולהתכונן לראיון של מחר, אני מבינה: אימא היא השעון בן חיל.

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בעז  On דצמבר 24, 2006 at 8:49 pm

    אין כמו אמא 🙂

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On דצמבר 24, 2006 at 9:18 pm

    .

  • אחמדי-נג'אד  On דצמבר 24, 2006 at 9:53 pm

    חשוב לדייק. את אמנם עייפה, כמו לא מעט אמהות. והוא אמנם לא איזו אמא אוף שינקין, אלא נשיא מדינה, ובכל זאת, כמו שכבר נאמר, "ודייק". דווקא אצלכם במשפחה, כמדומני, אמורים להיות רגישים לדייקנות לשונית ושמית.

  • אבא  On דצמבר 25, 2006 at 6:19 pm

    גורם חשוב שאולי כן יש אמת בדברים של אשתי
    🙂

    נשיקות לעמליה היפהפיה

  • דניאלה  On דצמבר 31, 2006 at 7:47 pm

    גם לאילו שאינן פמניסטיות צורמת המילה עד מאד…ללא כל רצון להתיימר או להיום politically correct
    פשוט מילה איומה, לא?

  • אש'א  On דצמבר 31, 2006 at 8:52 pm

    אם הבפנים מסודר עם עצמו, סביבתו והגדרתו הפנימית, המילים יכולות להיות פשוט מילים.

  • רונית  On ינואר 15, 2007 at 11:55 pm

    לא לחינם אנחנו אומרות (ואנחנו זה אני ובטח גם את) "איך תקתקתי עניינים היום". כי כבר אין זמן לעשות דברים, צריך כל הזמן לתקתק.
    שמתי לב לפני כמה שבועות, כשנפלה עלי (לטובה) יותר עבודה וקצב חיי כמו השליש את מהירותו, כמה פעמים אני מאיצה בילדים שלי בבוקר, כשברור שהם לא יכולים לעשות דברים מהר יותר.
    אני משתדלת להיגמל מזה.
    אבל יום מוצלח, כזה בו הצלחתי להלביש, להוציא, להעמיס על האוטו, לפזר לגנים ולהתחיל לעבוד כבר בתשע (!!) הוא תמיד יום ש"תקתקתי".
    אולי צריך להתחיל לכתוב את זה בטית.
    ואני תוהה
    האם ההיפך של "לטקטק" הוא "לזרום"?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: