סימני חיים

הגרמני המשוגע

הייתי בת ארבע עשרה אבל נראיתי בת חמש עשרה וסיפרתי לדוקטור ולדמן שאני בת שש עשרה. ביקשתי כוס חלב כי הייתי עייפה מן הדרך, והדוקטור רק שאל מתי אכלתי בשר בפעם האחרונה, כדי לוודא שלא אעבור על חוקי הכשרות. הוא היה אדוק בדתו כפי שהיה אדוק במקצועו. משגילה כי איני יודעת מהו מרווח הזמן שיש להמתין בין בשר לחלב, אמר לי, מבלי להרים את עיניו מיומנו, כי אין לו עבודה בשבילי. קמתי בבהלה מן השרפרף הקטן, ויצאתי מן החדר.

מרוב אימה שכחתי את תיק הרופא של אבי בפנים. לבי פעם בחוזקה, השמש כבר שקעה ולא ידעתי היכן אבלה את הלילה. הייתי רק בת ארבע עשרה ויתומה כבר ארבע פעמים ולא הכרתי איש בעיר. לא היתה לי ברירה. דפקתי על דלת המשרד ונכנסתי שוב פנימה. ולדמן אפילו לא הרים את ראשו.

"שכחתי את התיק," אמרתי לו בגרמנית שדבקה בי, כפי שדבקו בי כל השפות.

ולדמן רק הנהן, זקנו השחור זז לפנים ולאחור ולרגע נראה לי כתיש. ואז, כשהושטתי את ידי אל תיק הרופא, הבריק כנראה נצנוץ האבזם בעינו של הדוקטור. "מדוע לך תיק של רופא?" שאל.

"הוא היה של אבי, דוקטור גרינווד," אמרתי.

למשמע שמו של אבי, מרתיח המים הידוע מטבריה, הלוחם בבּוּרוּת ובכולרה, הרים את עיניו ושאל, "ואיך מכינים מחט לשימוש חוזר?"

"זה קשה במיוחד," לחש אבי באוזני.

מבלי להתיישב השבתי לוולדמן, "זה קשה במיוחד."

הקשבתי ללחישות.

"קודם כל עליך לבדוק אם המחט קהתה," חזרתי אחרי אבי, "ואם כן, יש להשחיזה באבן משחזת. אחר כך יש לחטא שלוש פעמים במי סבון ירוק, בנזין ואלכוהול. ואז מעבירים בה חוט טבול בפרפין."

דוקטור ולדמן חייך חיוך מהיר של איש האוהב את מלאכתו ואמר, "שוועסטר גרטה נמצאת כעת במטבח. גשי אליה, היא תיתן לך כוס חלב."

כך, מתוך כבוד מדעי, גייס אותי ולדמן לצבא אחיותיו. התחנכתי כנוצרייה, ובכל זאת, אבי הרופא, שהרחיק אותי מן היהדות, הוא שקרב אותי אל לבו. הייתי מקרה חריג, פריצה, ושנים רבות לאחר מכן עוד המשיך ולדמן, הגרמני המשוגע, לעמוד בפתח בית החולים, מגרש בידיו הארוכות מחלות רעות וגויים.

באותו ערב ראיתי את שוועסטר גרטה בפעם הראשונה, והיום, כשבעים שנה אחר כך, ראיתיה בפעם האחרונה, ובשתי הפעמים היתה עטופה לבן. גם אז וגם היום היתה מוכרת לכל. אז, כשהיתה בעיר רק שנתיים, כבר יצא שמה בכל הארץ והכל הכירו את סיפור עלייתה האגדי: היא היתה אחות בבית החולים על שם סלומון היינה בהמבורג, ובמטרה להגיע לפלסטינה נסעה מברלין לבודפשט, שם עלתה על האוריינט אקספרס לקושטא, משם באוטו לדמשק עם ארתור רופין וחבריו שנמלטו מן המקום, אחרי שהואשמו בציונות. המכונית נסעה דרך ההרים במשעול שרוחבו כרוחב הרכב הקטן, ומשהגיעו לדמשק נאלצו להמתין במשך ימים עד לבואה של הרכבת החיג'אזית שלקחה אותם לירושלים. ארבעה שבועות ארך המסע ושישים ושמונה שנים נשמר זכרונו. שוועסטר גרטה היתה אז בת שלושים ושתיים, ואתמול, יומיים אחרי יום הולדתה המאה, נפטרה בחדרה שבבית החולים, שאותו לא עזבה מעולם.

הייתי בלווייתה של שוועסטר גרטה עם מאות אחרים. את האחיות שהגיעו ללוויה זיהיתי בקלות, על פי הקמטים שמסביב לעיניים. עיניים שמצטמצמות בריכוז, מנסות לקרוא אותיות ומספרים, מבקשות סימני חיים. רק חלק קטן מן הבאים ללוויה הכירו את גרטה. רובם באו להתחנף אצל המוות. אני נשארתי בבית הקברות עד שירד הערב, ולא חששתי מהחושך ולא מתאונה, כי ידעתי שרוחה של גרטה מסתובבת, נושאת עמה תיק תרופות ופנס רוח, כמו בכל פעם שיצאה מבית החולים. ישבתי שם על ספסל אבן קטן שלא ידעתי אם יועד לחיים או למתים. מוקפת במחשבות חסרות צליל, נזכרתי בערב שבו ראיתי אותה בפעם הראשונה, ראשה העגול מתגלה לרגעים מאחורי להבות המדורה בחצר בית החולים, והיא מחטאת כלי ניתוח בתוך קערית מים.

משראיתיה מאחורי המדורה, הבנתי שאין לבקש ממנה דבר, אפילו לא כוס חלב. מיד הבנתי שלעולם לא אורשה להיראות עייפה במחציתה.

היא הסתכלה בי לרגע ושאלה בגרמנית: "ערבית? גרמנית? אנגלית?" ואפילו לא שאלה אם אני מדברת עברית.

"אנגלית," אמרתי לה, ולשנייה אחת, כשניסתה ליישב את עורי הכהה עם המבטא הסקוטי, התרחבו עיניה. אך מיד הושיטה לי ארגז ואת חפירה ואמרה, "Dig."

"מה?" שאלתי.

גרטה לא ענתה ורק הפנתה אותי בידה אל אחד העצים.

לאורה של המדורה חפרתי והטמנתי את הארגז עם חומרי החבישה הגרמניים באדמה. ולמחרת בבוקר, כשהגיעו הטורקים לבצע חיפוש פתע אחר ציוד להחרימו לטובת חייליהם, הבנתי שבכל פרט בעולמם של ולדמן וגרטה יש היגיון. אחרי אותו בוקר המשכתי להתפלא, אבל הפסקתי לשאול שאלות.

לא שאלתי שאלות כשראיתי את ולדמן מרגיע בסטירת לחי חולה שהשתולל מכאבים, ולא שאלתי דבר כשקיבלתי עלי לעבוד במחלקת המחלות המידבקות והפכתי למעשה לאסירה, משום שאחרי שנכנסתי נאסר עלי לצאת משם במשך חודש שלם כדי למנוע הדבקה. לא שאלתי מדוע כל אחות שרצתה לצאת מתחום בית החולים נזקקה לאישור, ומדוע חזָרה אחרי שמונה בערב חייבה אישור מיוחד. לא שאלתי מדוע, גם אם היינו עובדות עד שתיים בלילה, נאלצנו לעמוד לפני גרטה למחרת, בעשר דקות לפני שש, כשהיא כבר אחרי אמבטיה לוהטת, נראית כעגבנייה חלוטה בחלוק לבן, בוחנת אותנו העומדות לפניה מצוחצחות, רואה הכל, אפילו את סיכת האחות, ושואלת, "אין לך זמן לצחצח את הסיכה?"

אבל פעם אחת כן שאלתי. הייתי בת חמש עשרה, אבל נראיתי בת שש עשרה, ושאלתי אם אוכל לקבל יום חופש לכבוד יום הולדתי השבעה עשר. באי-רצון גלוי, גרטה אמרה שאוכל, אך שעלי לחזור בזמן לארוחת הערב. כל היום הסתובבתי ברחובות לבדי, ולמשך כמה שעות הצלחתי לדמיין עד כמה יפה יהיה העולם כשאהיה גדולה. עמדתי על קצות האצבעות ביום ההוא, ויכולתי לראות ממנו עתיד אפשרי. את אחר הצהריים והערב ביליתי עם אחת האחיות וארוסה. ידעתי שהשעה מתאחרת, אבל לא יכולתי להתנתק מהם. בבית הארוס ישבה חבורת בחורים ובחורות שצחקו יחד כפי שמעולם לא שמעתי אנשים צוחקים. הם שתו סיידר חם עם אלכוהול בספל ענק, שעבר מיד ליד, ודיברו על כל דבר. בפיהם, כל דבר נשמע חכם וחשוב ומגרה. הם היו כשיירה שעברה על פני חיי, ואני עמדתי מחוץ לביתי, צמודה לגדר גורלי, מסתכלת עליהם בעיניים כלות.

בסופו של דבר חזרתי לבית החולים הרבה אחרי השעה המותרת. במטבח חיכתה לי ארוחת הערב המאשימה שלי, לידה פרח ותחתיו כרטיס ברכה מגרטה. בידיים רועדות פתחתי את הכרטיס וקראתי בו. בכתב ידה המושלם, אף שבקושי ידעה עברית, העתיקה גרטה את שירו של רבינדראנאת טאגור, שהיה תלוי וממוסגר על קיר חדרה. פעמים רבות כבר קראתי את השיר ההוא, ועד היום אני זוכרת את המילים הבטוחות בעצמן, המתחרזות ללא רחם : "נמתי וחלמתי / החיים הם חדווה / קמתי והשלמתי / החיים הם חובה / פעלתי ונדהמתי / החובה היא חדווה." ידי, שרעדו בעצבנות, הדפו את הצלחת, שהתנפצה על הרצפה.

בעיניים דומעות קיפלתי את הכרטיס והכנסתי אותו לתיק הרופא של אבי. אכזבתי את גרטה, שהסיקה על בסיס אותו יום כי חיי האחות אינם בשבילי. חיי האחות, שבדרך לא ידועה היו לחיי. היום, לפני שיצאתי ללוויה, חיפשתי את הכרטיס הנוזף ההוא, להניח על קברה. את הכרטיס לא מצאתי, אך את השיר איני יכולה לשכוח. חיכיתי עד שהלכו האבלים, ולחשתי אותו על קברה הטרי, העמוס פרחים. ועוד אמרתי לה, אנחנו שתינו נמלטנו אל הרפואה. שתי יתומות שאיש לא רצה בהן, נמלטנו אל החולים. אל החולים שתמיד נזקקים, שתמיד רוצים.

אחרי אותו יום הולדת בבית החולים ידענו, דוקטור ולדמן, שוועסטר גרטה ואני, שיש למצוא פתרון אחר בשבילי. וכשדוקטור יֵגֶר מזכרון יעקב פנה וביקש אחות פרטית לטיפול בילדה חולת דיאבטיס, ידענו שלושתנו שזו התשובה, וכבר למחרת היום יצאתי בכרכרה מבית החולים שבירושלים לבית החולים בזכרון יעקב, אוחזת בתיק הרופא של אבי. מאחורי, בשער בית החולים, עמדה האחות המאורסת ונופפה לי לשלום. כיוון שעמדה להינשא, איבדה מערכה לגמרי בעיני גרטה, ומאחר שלא היה לה מה להפסיד, עמדה ונופפה במרץ. גרטה עצמה אפילו לא ידעה שעזבתי באותו בוקר. באותה שעה היתה עורכת תמיד סיבוב חולים עם יתר האחיות, וכשהכרכרה שלי התרחקה בוודאי גערה באחת מהן, "החולה הזאת קוראת הרבה, השנייה אינה קוראת כלל, ובכל זאת עששית הקריאה נמצאת ליד זו שאינה קוראת." אני התרחקתי מגערותיה ומן הגרמני המשוגע שנתן לי קורת גג ומקצוע. והכל זכור בבהירות, אף שארע לפני שנים רבות כל כך. הכל זכור על אף שוולדמן עצמו מת מזמן, ועכשיו מתה גרטה, וכל האנשים החשובים הפכו זה מכבר לרחובות.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
%d בלוגרים אהבו את זה: