ונדמה שהכול אפשרי

א. צידה הקריר של הכרית

 

הכל הסתיים כשקיבלתי, סוף כל סוף, את מה שרציתי. כך הבנתי פתאום כשהתעוררתי מעוד שנת צוהריים לא רצויה אך הכרחית במיטת הנוער שלי בחדרי הישן שבבית אמי. כמעט בכל יום אחרי הצוהריים הייתי נרדמת, ומתעוררת כשבחוץ כבר הופר שיווי המשקל האופטימי שבין חושך לאור, והחושך צבר לעצמו עוד נקודות כהות. לפעמים היה זה צליל החדשות שאינן מחדשות דבר שהודיע על מאזן הנקודות השלילי ביני לבין היום שחלף, ולפעמים המואזין שעלה מכיוון הנמל. הייתי מקשיבה להם מהמיטה. על רקע שירת המואזין המוקלטת הגיע אליי קולה של הקריינית, שסיפר ערב ערב על אנשים שהתחילו את היום, אבל לא הגיעו לסופו. לאור זאת יכולתי לעשות רק דבר אחד: הייתי הופכת את הכרית לצידה הקריר, ונהנית במשך מעט רגעים נוספים מתחנת המעבר שיצרתי לי, בגיל עשרים ותשע, בין סדיני הנעורים המהוהים.

 

רק כששכנעתי את עצמי שלא סביר שארגיש גרוע יותר מחוץ למיטה, קמתי. כפות רגליי היחפות ניווטו בניסיון בים המרצפות הערביות החלקות כחלוק נחל, והובילו אותי אל המקרר, אותו התרגלתי לפתוח בכל פעם שהרגשתי אבודה. על אף שמדי ערב, הייתי מוצאת את עצמי יחפה מול המקרר, עדיין הייתי, בכל פעם, מופתעת מהמעמד.

 

באותו יום, חודש אחרי שנפרדתי ממיכאל, ניצבת עדיין מול המקרר, התבוננתי בתכולתו, שהעידה בבירור שבבית הזה חיה בשנים האחרונות רק אימי, שבעבר גרו בו עוד אנשים, שלאחרונה אני שבתי אליו, ושאימי עדיין לא התרגלה לעובדה אחרונה זו. בין חלב הסויה, הבטריות, פחית השעווה להסרת שיער מהרגליים, חצאי מנות שמאסו בהן ורק רגשות אשמה הצילו אותן מהפח, ואינספור שקיות וקופסאות פלסטיק מיוחדות, שתכליתן המדכאת לשמור על טריות המוצרים שבתוכן, הייתי מחפשת לשווא, בכל יום באותה השעה, סם שכנגד, שיוציא מגופי את כל הרוע שהצטבר בו בזמן שנת אחר הצוהריים. וכששוב נואשתי מלמצוא אותו הרתחתי מים לספל הקפה הקבוע, שסימן את תחילתו של עוד ערב שברירי בחיי החדשים.

 

בסופו של דבר הוצאתי מהמקרר בקבוק יין אדום ריק למחצה, כשאני אוחזת עדיין ביד שמאל בכוס קפה שהכנתי קודם. מה שבעצם רציתי היה להתחתן, או כך לפחות חשבתי. אבל אז, בוקר אחד, חודש בלבד לפני שהמקרר הפתוח התחיל להיות יפה בעיני כשקיעה, ישבנו מיכאל ואני על המיטה והתלבשנו. כל אחד ישב בצד הקבוע שלו: מיכאל ליד הקיר, במקום בו הוא מרגיש בטוח, ואני ליד הדלת, כדי שאוכל לברוח במקרה הצורך. הייתי שקועה ברדיפה אחרי מחשבות הבוקר, כשמיכאל שאל/הודיע, "נורה, מה דעתך על התשיעי בספטמבר?"

"לא יודעת, מה דעתו עליי?" חייכתי את החיוך החכם-טיפש שלי, שמנסה להיות חכם כשאני מרגישה טיפשה. לא הבנתי באיזה סוג אופטימיות ונחישות ניחן מיכאל, שהצליח לראות עד התשעה בספטמבר דרך האובך שהסתיר ממני אפילו את השתלשלות אותו יום עצמו. 

"טיפשה אחת, בתור תאריך לחתונה." ענה מיכאל בטון קרוב לחמלה, וליטף את ראשי.

"מה מיוחד בתשעה בספטמבר?" שאלתי.

"רק העובדה שזה יוצא התשיעי לתשיעי תשעים ותשע." השיב לי כמעט בתוכחה.  

נתקפתי סחרחורת. לבושה, חזרתי למיטה. עומר היה זה שלימד אותי, עוד ביסודי, שבבוקר הכי כיף לחזור למיטה בלבוש מלא ולנמנם עוד כמה רגעים. מיכאל חשב שזה לא היגייני, מה שאולי היה נכון, אבל לא גרע מההנאה שבעניין. זרקתי את השמיכה באוויר, עצמתי את העיניים, ונתתי לה ליפול עליי כמו שמיים, יודעת שהעולם מתחלק לאלה שרוצים להתחתן בתשיעי לתשיעי תשעים ותשע ולאלה שמנועים מלהתחתן אתם.

 

באותו יום, כשעזבתי את הדירה שחלקנו במשך יותר מחמש שנים, השארתי מאחוריי לא רק את מיכאל, שתמיד ביקש לתת לי את מה שרציתי, אלא גם אותי, שתמיד ביקשתי לרצות את מה שיכול היה לתת. מיכאל היה עבורי הצליל שמשמיעה מכונת הכתיבה כשמגיעים לקצה השורה. הוא אותת לי לפני שעמדתי לחרוג מהשוליים, עזר לי להרגיש קצת כמו כולם, תחושה שאינה מוערכת די הצורך על ידי אנשים שהנם כולם בעצמם, אם בכלל קיימים בני אדם כאלו. מיכאל הכניס אותי פנימה. לפני מיכאל הייתי בחוץ, מטיילת על המשקוף. בחוץ היה לי אמנם אוויר לנשימה, אבל גם היה לי קר. אפי צמוד לזגוגית הקרה, הבטתי על האנשים בפנים, צוחקים ורוקדים בזוגות בחדר מואר היטב ומחומם באש. ניסיתי לשנן את צעדי הריקוד, למקרה שיום אחד ארקוד ביניהם.     

 

התיישבתי ליד השולחן עם בקבוק היין וספל הקפה. עבר כחודש מאז שעזבתי את מיכאל, ובינתיים התחילו הדברים להשתנות בצורה מסודרת, ובלתי ניתנת להכחשה. טעמתי מהקפה. הוא לא היה מוצלח, למרות שהיה אמור להביא ניחוחות של סמטה איטלקית רומנטית הישר אל דירותינו מוגפות הצלונים. היין הקר לא הבליט את תכונותיו הטובות של הקפה. מתחתי את רגליי, והנחתי את הקרסוליים על שולחן האוכל הכבד. בחנתי אותם. נראיתי כמו ילדה שגדלה בחטף, עם תסרוקת סתמית, שרק שחור השיער הציל אותה, וגוף שעסק בעיקר בשינה. מכל הדברים שהפרידו ביני לבינה, הדבר היחיד שיכולתי לטפל בו, בטווח הנראה לעין, היה גילוח הרגליים. על אף שרציתי להניח לזה, לא יכולתי שלא לחשוב: את צריכה להוריד שערות, נורה, לסדר ציפורניים, לרדת לפחות ארבעה קילו במשקל, וגם קצת שמש לא תזיק לך. כשהייתה לי ביקורת על עצמי, נטיתי למתוח אותה בגוף שלישי.

 

מכיוון חדר השינה של אימי נשמעו רעשים. על אף שידעתי שהיא בסך הכל מבצעת מספר תרגילי התעמלות שנתנה בהם אמון עיוור, ואחר כך מחליפה בגדים, דמיינתי שהיא עוטה עליה מדי צבא, מהדקת את הצל"שים ואותות הגבורה לדש החולצה. אחרי שנים רבות שבהן חיתה לבדה, הפכה אימי הפכה לאחד מהאנשים שאוהבים להצהיר שהם מתלבשים יפה בשביל עצמם. נקישות העקבים הקטנים שלה תמיד היו רמות מדיי ביחס לגודלה הכללי ונבעו, כך האמנתי, מתוך כבדות הליכה שנועדה להכעיס אותי.

 

היא הייתה אישה יפה, יפה ממני, גם כשהגיעה לגיל העמידה. קטנה ודקה, תמיד הלכה זקופה, שיערה המלא מוברש היטב ומבריק כשל מגישת חדשות. היא לא עבדה לפרנסתה, אבל לא בגלל שלא רצתה, אלא בגלל שלא ידעה איך. היא האמינה שבחורה צריכה שני דברים בחיים: יכולת להתפרנס וקרסוליים דקים. בלית ברירה, היא עצמה הסתפקה בשני. בעבר, היו לה מישרה או שתיים. היא גייסה תרומות עבור גן ילדים יהודי-ערבי ביפו, אבל כשגמרה לעבור על ספר הטלפונים שלה, התפטרה. בצעירותה עבדה בתור סטייליסטית בהפקות משרד הפרסום של אבא שלי, שבסופו של דבר הצטרפתי גם אני לשורותיו. היה לתפקיד הזה שם אחר בימים ההם. בכל מקרה, כשסיימה להשתמש באוסף אביזרי האופנה הפרטי שלה, התפטרה. בשנים האחרונות אפילו לא ניסתה לקבל עבודה. אבא שלי העביר לה בכל חודש סכום כסף שהספיק לה או שלא הספיק לה. היא לא היתה מודאגת מהעניין. "מקסימום, נמכור את הבית," היתה אומרת לפעמים, כשהיה מגיע חשבון טלפון גבוה במיוחד, והתכוונה לזה. היא הייתה אימי, ואהבה אותי ככל שיכלה. על פי רוב הייתה יכולת זו גדולה מהצפוי.

 

היא לא יצאה מהחדר שלה. אני, בינתיים, סיימתי את הקפה, שכבר היה קר יותר מהיין, משתדלת ללגום לאט יותר. בבית הזה תמיד תקפו אותי דחפים כמעט חייתיים. הניסיון להאט את קצב השתייה היה מאמץ במידה מפתיעה, כאילו היה הספל מלא עופרת. רציתי לגמור את הקפה בלגימה אחת, שיישפך, ירטיב את הסנטר ויכתים את החולצה חסרת הצורה, שכל פתחיה כבר גדולים במידה שווה. למה חזרתי הביתה? מעולם לא העליתי בדעתי שבגיל עשרים ותשע אחזור לגור בבית שהזיכרון הראשון שלי ממנו, עוד כשהייתי בגן חובה, הוא בריחה מתוכננת. מצד שני, להישאר בדירה ההיא בתל אביב נראה לי בלתי אפשרי. הזיכרונות והספקות שהסתתרו במקומות שבהם היו ספרי המשפטים של מיכאל, מערכת הסטריאו שלו ושק האיגרוף

Everlast” שפעם היינו נשענים עליו באהבה, היו נעשים קשים מדי עבורי. משכתי לעברי את העיתון היומי ודפדפתי בו. בחורף ההוא היו לעיתון הערב שלוש כותרות קבועות – "טרגדיה", "שחיתויות" ו"התרעה" וכותרת אחת אלטרנטיבית – "ניצחון". שלוש הראשונות התייחסו לאסונות, למחדלים ולפיגועים. הרביעית התייחסה, על פי רוב, לכדורגל. באותו יום ספציפי כותרת העיתון הכריזה: "ניצחון". הסתכלתי על תמונת הכדורגלן המאושר. שערותיו הארוכות התנופפו לאחור, פניו הזיעו בלהיטות, מקרינות תחושת שחרור מוחלט ואף לא מחשבה אחת שניתן לבטא במילים. הוא ניצב שם, מנופף ידיים קמוצות באוויר, בלי עבר, בלי עתיד, שומע רק את תשואות הקהל ברגע אחד נהדר, שבו הכל מסתדר. פעם אחת, חשבתי, הייתי רוצה להרגיש כמוהו: להבקיע.  

 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
%d בלוגרים אהבו את זה: